Beit Yosef Orach Chayyim 32 – בית יוסף אורח חיים לב‏ – Tur

טור

פירוש

(א) מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן קדש לי כל בכור עד למועדה מימים ימימה והיה כי יביאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים ופרשת שמע עד ובשעריך ופ׳ והיה אם שמוע עד על הארץ. (ב) כל אחת ואחת בקלף לבדה. (ד) ויכתבם בכתב מיושר ובדיו בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל ומתוייג כראוי ולא יחסר אפילו קוצו של יו״ד. (ה) וצריך שיכתוב בימינו אף אם הוא שולט בשתי ידיו ואם הוא איטר יד שמאל דידיה הוא ימין. (ו) וא״צ לשרטט בכל שיטה ושיטה ואם ירצה לשרטט הרשות בידו ומי שאינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט ליישר הכתב. (ז-ח) ויכתוב על הקלף שהוא מעובד לשם תפילין, לצד הבשר.
כתב שלא על הקלף או שלא היה מעובד לשמו או שכתב במקום שער פסול. (ט) ואם עבדו גוי כתב הרמב״ם שהוא פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו וא״א ז״ל הכשירו אם ישראל עומד ע״ג ואמר לו עבד לשם תפילין. (יב) ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים אפילו מנבילה וטריפה שלהן אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאים ולא מדג אפילו הוא טהור. (יג) ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו. (טו) ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר י״א אפילו ניקב כל תוכו בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל הילכך אם ניקב כל תוכו פסול ניקב ברגל הפנימי של ה״א ואפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר ניקב הרגל הימיני אם נשאר ממנו מלא אות קטנה כשר וא״ל פסול. (טז) ואם נפסק אחד מהאותיות אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול. (יז) כתוב בסמ״ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת ואח״כ נטל הדיו או שלא היתה מוקפת גויל מתחלתה פסול דהוי כמו חק תוכות אבל אם כבר היתה עשויה כתקונה ונפל בה דיו יכול ליטלו. וא״א ז״ל פסל גם בזה וכ״כ בסה״ת.
וכתב עוד שאם עשה רי״ש כעין דל״ת שאינו יכול לגרוד ולתקנו דהוי כמו חק תוכות. (יח) וכיוצא בזה כתב א״א הרא״ש ז״ל מ״ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה שאין מועיל לגרוד הדבק ולפותחה ובגרידת דבק אות לאות כתב שמותר. (יט) ובהתחלת הכתיבה יאמר אני כותב לשם קדושת תפילין ואין די במה שיחשוב בלבו כך ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם. (כ) וצריך לדקדק בחסרות ויתרות שאם חיסר או יתר אות אחת מהן פסולין ונמצאו המניחים אותם מברכין בכל יום ברכה לבטלה וגם שרויים בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה לכן צריך להיות מאד ירא שמים וחרד לדברי השם יתברך המתעסק בכתיבת תפילין ובתקונם. (כא) וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש ויחזור ויקראנה קודם שיתננה לתוך ביתה. (כג) ואם יתר אות אחת יש לה תקנה שיגרוד אותה. אבל חסר אין לה תקנה שאין מגיהין בתפילין שא״כ היו כתובים שלא כסדרן ואמרו במכילתין כתבו שלא כסדרן יגנזו. (כה) וצריך לדקדק בתיקון גוף האותיות שלא תהא שום אות נוגעת בחברתה ואם נוגעות יגרוד ויפרידם זו מזו. (כט) וצריך שיכתוב מפי הכתב ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה מיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הד׳ פרשיות והן שגורות בפיהם יכולין לכותבם בעל פה שלא מן הכתב. (לב) וכתב בסמ״ק שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלא אטבא דספרי שהוא כחצי צפורן וא״א ז״ל כתב שא״צ להניח חלק אלא למעלה כדי גגה של למ״ד ולמטה כשיעור אורך הכ״ף והנו״ן ובתחילתן וסופן אין צריך להניח כלל. (לג) ויעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת ולא יכתוב שלש אותיות חוץ לשיטה. (לו) ויעשה כל פרשיותיה פתוחות דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג׳ תיבות של ג׳ אותיות או בתחילתו חוץ מפרשה אחרונה שיעשה סתומה. (לח) ויעשה ד׳ בתים מעור אחד. (לז) מעור בהמה חיה ועוף טהורה אפילו מנבילה וטריפה שלהן והרמב״ם כתב שאין צריך עבוד לשמן וא״א ז״ל כתב שצריך עבוד לשמן וכ״כ רב כהן צדק וכתוב בס״ה שיכול לעשותן מקלף שגם הוא נקרא עור ומעור שליל אע״ג דחשוב כבשר לענין טומאה. (לט) ויהיו מרובעין. (מ) ושחורין. ואם עשאן מצבע אחר כשרים אלא שעיקר מצותן להיות שחורין.
יהיה החריץ ניכר בין בית לבית וכה יעשה יקח דפוס של עץ שיהיה מרובע ריבוע גמור באלכסון ארכו כרחבו. (מא) ואין שיעור מפורש בתלמוד לאורך ורוחב ריבוע הבתים אלא שבשימושא רבא כתב שצריך שיהיה ארבע הבתים אצבעיים על אצבעיים ולא נהגו כן אלא עושין אורך ורוחב הבתים בלא שיעור גם גובהן.
וחוקק בדפוס ג׳ חריצין עומקן כדי רוחב הפרשיות כדי שיגיע חריץ שבין בית לבית למקום התפר. ולוקח עור דק מבהמה או חיה טהורה ומרככו ומרטיבו במים ונותנו על הדפוס ומכניסו בחריצין עד שיתייבש ויתקשה. (מב) ובעודו לח יעשה כמין שי״ן בולטת מקמטי העור אחת מימינו ואחת משמאלו של שמאלו שהוא ימין הקורא פירוש העומד לנגדו יעשה לה ארבעה ראשים ושל ימינו יעשה לה שלש ראשים ואחר שיתייבש ויתקשה העור יפה על הדפוס יוציא הדפוס וישארו כמין ארבעה בתים. (מג) והשיני״ן ימשוך למטה עד שיגיע חריץ השי״ן ותחתיתו עד מקום התפר. (מד) והעור של הדפוס יניח ארוך מצד אחד ויכפלנו על הבתים ויתפרנו עם העור הנשאר משלשה צדי הבתים עובר מכל צד והוא הנקרא תיתורא ובאותו העור שהניח ארוך מצד אחד יעשה בו גם המעברתא כיצד שיחתוך המעברתא משני צדדין שלא תהא רחבה כמו התיתורא כדי שיהא ניכר ריבוע של התיתורא ובאותה מעברתא עוברת הרצועה ועל שם כך נקראת מעברתא שהרצועה עוברת בה מצד זה לצד זה ויש שלוקחין עור עב וחזק וכופלין אותו לשנים וחותכין בכפל העליון נקב מרובע כפי ריבוע הבתים ומכניסין בו הבתים והנשאר בעור הדק של הבתים מד׳ רוחות פושטים אותו הנה והנה בין שני הכפלים של עור העב ותופרין אותו עמהם והוא הנקרא תיתורא ומאותו עור העב עושין גם המעברתא וטוב לעשות כן כי מחמת שהוא עב וחזק מתקיים בית מושב התפילין ותופרו וריבועו.
ובתפילין של יד יעשה דפוס אחר משל עץ ארכו כרוחב הפרשיות ולוקח עור דק מבהמה או חיה טהורה מעובד לשמה ומרככו ומרטיבו במים ונותנו על הדפוס עד שיתייבש ואח״כ מוציא הדפוס וישאר הבית עשוי ועושה תיתורא ומעברתא כדרך שעשה בשל ראש ויגלול כל פרשה מסופה לתחלתה ויכרוך על כל פרשה שער של בהמה טהורה ויש כורכין על כל פרשה קלף קטן קודם שנותנין אותה בבית וכן נראה בשימושא רבא והרמב״ם פסל אם לא כרך עליה קלף או מטלית ואינו נראה לא״א ז״ל לפוסלן בכך. (מה) ויתן כל פרשה ופרשה בבית שלה שתהא זקופה בבית כדרך שמעמידין ס״ת בהיכל. (מז) ואם כתב כל הד׳ פרשיות בקלף אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית ובשל יד כותב ארבע הפרשיות שכתב בשל ראש בקלף אחד וגולל אותן מסופן לתחילתן וכורך עליהן שער ונותן אותם בביתם ואם כתבן על ד׳ קלפין והניחם בבית אחד יצא ואין צריך לדבקם. (מח) ואם ציפה הבתים בזהב או שעשאם מעור בהמה טמאה פסולה ואחר שהכניסם בבתים יכפול העור שהניח ארוך מצד אחד לעשות התיתורא והמעברתא כדפרישית. (מט) ואחר שעשה התיתורא מרובעת ארכה כרחבה יתפור אותו בגידי בהמה טהורה בתפירה מרובעת. (נא) ויעשה ג׳ תפירות בכל צד שיהיו בין הכל י״ב תפירות וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית ואם נפסקה התפירה בג׳ מקומות צריך לתפור פעם אחרת. (נב) ואח״כ יכניס הרצועה תוך המעברתא ויעשה קשר של תפילין שימדוד הרצועות סביב ראשו ויעשנו שם בענין שישב על מקומו כאשר פירשתי למעלה ויעשנו כמין דלי״ת וכן יעשה בשל יד יכפול העור לעשות התיתורא ומעברתא ויעשנה מרובעת בתפירה ובאלכסונא ומנין התפירות שלש לכל צד כמו בשל ראש ויעביר הרצועה במעברתא ויעשה קשר שתהא הרצועה עוברת בו להדקה בזרועו ובסוף הרצועה אצל הקשר יעשה קשר קטן כצורת יו״ד להשלים אותיות של שדי עם השי״ן שבבתים של ראש והדלי״ת שבקשר ויש שחותכין בסוף הרצועה אצל הקשר כצורת יו״ד.
ונוהגין להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע ונוהגין כן לפי שתפילין של יד הן גבוהין וקצרין ומשימין אותם תחת הבגדים ומתנדנדין תחת הבגדים ומתקלקלין לכך נהגו להעביר רצועה עליהן לחזקן. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהם קדש לי וכו׳ פשוט במכילתא ובפרק הקומץ (מנחות לד:) ומ״ש כל אחת ואחת בקלף לבד היינו בתפילין של ראש אבל בשל יד כותבה כולה בקלף אחת כדאיתא בפרק הקומץ וכ״כ רבינו לקמן: (ב) ויכתבם בכתב מיושר נראה דהיינו משום דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ומטעם זה כתב במרדכי שיכתוב כתיבה גסה שלא יהא נמחק מהר וכתב מיושר נראה שר״ל כתב מאושר כלומר יפה ואפשר דהיינו לומר שיכתוב השיטות ישרות ולא עקומות וכן משמע מדברי הרא״ש בסדר תיקון תפילין:
(ג) ובדיו בפ׳ הבונה (שבת קג:) תניא כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ובירושלמי פ״ק דמגילה הללמ״מ שיהיו כתובין בעורות בדיו וכתבו הרמב״ם בפ״א וכתבו התוס׳ בפ״ב דמגילה (יח:) ובפ״ב דגיטין (יט.) ובפרק במה מדליקין (שבת כג.) שאומר ר״ת דדיו שמתקנים בעפצים לא מיקרי דיו מדתנן בפ״ב דגיטין בכל כותבין בדיו ואמרינן בגמרא תאני ר׳ חייא כתבו במי טריא ואפצא כשר משמע שר׳ חייא בא להוסיף על המשנה מכלל דאפצא לאו היינו דיו דמתני׳ וכ״כ בסמ״ג סי׳ כ״ה ובס״ה סימן קצ״ח והרא״ש כתב בהל׳ ס״ת דאינה ראיה דמי אפצא לחודיה אינו נקרא דיו אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא בלע״ז נקרא דיו וראוי לכתוב בו אפי׳ על קלף מעופץ והרמב״ם בפי׳ המשנה בפ״ב דסוטה כתב שמי שאומר שס״ת הכתוב באלחיב״ר פסול הוא טועה והאריך בטעם הדבר וביאר שם המעתיק שאלחיב״ר הוא של עפצים ומטילים בתוכו קנקנתום ובפ״א מהל׳ תפילין כתב כיצד מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים או של זפת או של שעוה וכיוצא בהם וגובלים אותו בשרף האילן ובמעט דבש ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומיבשין אותו ומצניעין אותו ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו שאם תמחקנו יהיה נמחק וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים א״כ מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כותבים בדיו למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק כיוצא בהם שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב הרי אלו פסולים עכ״ל וכתבו שם ההגהות בשם התוס׳ ורבינו שמחה שהעיקר נראה שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבים בו ספרים תפילין ומזוזות עכ״ל.
וזהו כדברי הרמב״ם והרא״ש וכן נהגו העולם לכתוב ספרים תפילין ומזוזות במי עפצא וקנקנתום:
ומתוך דברי הרמב״ם למדנו דהא דתניא כתב את האזכרות בזהב יגנז לאו דוקא אזכרות דאפילו באות אחת משאר תיבות נמי מיפסל וכ״כ רבינו ירוחם בנ״ב ח״ב ונראה דהא דקתני אזכרות משום דהוה ס״ד דמשום דחשיבי עדיף לכתבם בזהב מבדיו קמ״ל דכל שלא כתבן בדיו פסול וכ״ש לשאר אותיות:
וכתב בנמ״י כתב את האזכרות בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ״ה פסול דס״ל כתב העליון כתב ומבטל התחתון עכ״ל ונ״ל דהיינו דוקא שאינו יכול להעביר את הזהב אבל אם יכול להעבירו יעבירנו וישאר כתב התחתון מיהו באזכרות נראה דאסור להעבירו משום דהוי כמוחק את השם ולפ״ז משו״ה נקט אזכרות דבהני הוא דאמרינן יגנז דאין לו תקנה אבל בשאר תיבות אינו צריך ליגנז דמעביר הזהב וחוזר לכשרותו:
(ד) כתיבה תמה בפרק הקומץ (מנחות לד:) וכתבתם שיהיה כתיבה תמה בפ׳ הבונה (שבת קג:) וכתבתם שיהיה כתיבה תמה שלא יכתוב אלפין עיינין וכו׳ ופירש״י תמה שלם כהלכתה:
(ה) שיהא מוקף גויל בפ׳ הקומץ (מנחות לד:) כל אות שאין גויל מקיף לה מד׳ רוחותיה פסולה ואע״ג דתפילין אינן נכתבין אלא על הקלף נקט רבינו לישנא דאיתמר בגמרא ואע״ג דבגמ׳ גופא גבי תפילין אמרינן לא נצרכא אלא להא דאמר רב יהודה כל אות שאין גויל מקיף לה וכו׳ רב יהודה כי אמרה לגבי ספר תורה אמרה ומשו״ה נקט גויל ולקמן גבי ניקב בתוך האות וגבי גרירת דבק אות לאות יתבאר דין זה דבעינן שתהא האות מוקפת גויל בס״ד:
וכתב המרדכי די״ל דלא מיפסל בדיעבד כשאינו מוקף גויל אלא דוקא באותיות של שם ואין כן דעת הפוסקים שכתבו דין זה סתם ולא חילקו בין אותיות של שם לשאר אותיות וכך הוא פשט לישנא דגמרא ונראה שטעם המרדכי משום דאמרינן במ״ס עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו ומשמע ליה דהשם דקתני קאי נמי אעירב האותיות ושמו של הקב״ה קאמר אבל בסה״ת מפרש דהשם לאו שמו של הקב״ה קאמר אלא תיבה קרוי שם שכתב בסימן ר״ה א׳ שהפסיק באמצע השם פירוש שחילק תיבה אחת לשתים:
(ו) מתוייג כראוי דין התגין כתב רבינו בסי׳ ל״ו:
(ז) ולא יחסר אפי׳ קוצו של יו״ד פשוט בפרק הקומץ שם. (ח) וצריך שיכתוב בימינו כ״כ בס״ה סימן ר״ה מדאמרינן בס״פ הקומץ (מנחות לז.) וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ואפילו דיעבד פסול אם כתב בשמאל דהא תנן בפרק הבונה (שבת קג.) הכותב בין בימינו בין בשמאלו שתי אותיות ופריך הא אין דרך כתיבה בשמאל ומשני בשולט בשתי ידיו אבל באטר אשמאל דעלמא חייב ולא אימין ובענין זה צריך לכתוב ס״ת תפילין ומזוזות ומגילה דנאמר בכולהו כתיבה דאין לומר דדוקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד אבל בעלמא כשר אין סברא לומר כן שיכתוב ס״ת תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ולא יהיה חייב אמנם גבי שחיטה כתיב וזבחת ותנן (חולין לא.) נפלה סכין ושחטה פסולה הא הפילה כשירה אפילו כלאחר יד ואפ״ה פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד עכ״ל ובפסק כתב וצריך לכתוב בימינו ואיטר בשמאל של עולם שהוא אליו ימין ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם וגם הרא״ש כתב בסדר תיקון תפילין שצריך שיכתבם בימינו אא״כ הוא אטר וכ״פ בסמ״ג ובספר אורחות חיים ולא כתבו אם הם פסולים בדיעבד בשכתבם בשמאל וכך הם דברי רבינו סתומים ג״כ אבל בהגהות מיי׳ פ״ב כתוב בשם סמ״ק שאם כתב בשמאל פסול אפילו בדיעבד: (ט) וא״צ לשרטט בכל שיטה ושיטה בפ״ב דמגילה (יח:) ובפ׳ הקומץ (מנחות לב:) והלכתא תפילין לא בעו שרטוט וכתב הרמב״ם בפ״א שהטעם לפי שהם מחופין ותניא בהקומץ (מנחות שם) ס״ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ופריך הא מורידין עושין והא מזוזה בעיא שרטוט וכתבו התוס׳ וא״ת ודילמא במשרטטי וי״ל דלא היו רגילין לשרטט ס״ת ותפילין כיון דלא בעו שרטוט כדאמרינן בירושלמי פ״ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ומהא דאמרינן במסכת סופרים (פ״א) מסרגלין בקנים וכל יריעה שאינה מסורגלת פסולה אין ראיה דדילמא בשרטוט העליון איירי דאי אפשר לכתוב שלשה תיבות או ארבעה בלא שרטוט וכ״כ הרא״ש בהל׳ ס״ת וסה״ת כתב בסימן קצ״ו תפילין אינן צריכין שרטוט וא״ת הא אמרינן בריש גיטין ב׳ כותבין בלא שרטוט ג׳ אין כותבין פי׳ רבינו יעקב היינו שיטה עליונה או לכל היותר בגליון מארבעה צדדין ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט וכן כתב בסמ״ג וצריך לשרטט התפילין ארבעה שרטוטין סביב הגליון אבל א״צ בין שיטה לשיטה וכן כתב המרדכי בפרק הקומץ וכ״כ בסמ״ק ובהגהות מיי׳ פ״א וכתב האגור א״ז אינו פוסל אם שרטט בין שיטה לשיטה בתפילין וה״ר שמחה פוסל עכ״ל ואיני יודע מהיכן עלה על הדעת לפסול בכך דהא לא אמרו אלא אין צריכין שרטוט ואע״פ שנקרא הדיוט לא יפסל מפני כך. ומיהו מצאתי למהר״י אבוהב שכתב בשם העיטור דלחד פירושא שרטוט בתפילין מילתא יתירתא היא ופסולה ע״כ ומ״מ הדבר מבואר שאין כן הסכמת הפוסקים:
(י) ומה שכתב רבינו ואם ירצה לשרטט הרשות בידו הוא תמוה בעיני שהרי הספרי׳ הנזכרים כתבו שנקרא הדיוט ואפשר שלמד כן ממה שכתב בסה״ת אחר שכתב דברי ר״ת אמנם מורי רבינו פירש דכאמיתה של תורה וכו׳ ודוחק לומר דמיירי בשיטה עליונה דוקא וגם תפילין לא מיקרי הדיוט אם משרטטין כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר ולא משום חומרא על דבר שלא יכול לבא לידי איסור עכ״ל ומשמע ליה דהכי קאמר דלא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכוון לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר שאע״פ שהוא יודע ליישר השיטה בלא שרטוט יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט אינו נקרא הדיוט:
(יא) ומה שכתב ומי שאינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט ליישר הכתב כ״כ הרא״ש בהל׳ ס״ת ובסדר תיקון תפילין וכ״כ המרדכי אם אין הסופר יכול לכוין בלא שרטוט יכול לשרטט כל השורות וכן עושים עתה שמשרטטין כל השורות ואין בזה הדיוטות ואדרבא הו״ל זה אלי ואנוהו עכ״ל:
כתב באורחות חיים לא ישרטט בשום צבע למעוטי אבר וכ״כ בסה״ת ובהגה״מ פ״א וז״ל במ״ס אומר מסרגלין בקנה אומר מורי לאו לאפוקי סכין קאמר אלא לאפוקי בעופרת וכיוצא בו שהשרטוט ע״י צבע או שחור או אדום עכ״ל: (יב) ויכתוב על הקלף בפ׳ המוציא יין (שבת עט:) משמע דהוא מסקנא דגמרא הא דתניא הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזות על דוכסוסטוס לא למצוה בלחוד הוא אלא לעיכובא לומר דתפילין דוקא על הקלף אבל על דוכסוסטוס ועל הגויל פסולים וכן משמע בפרק הקומץ (מנחות לב.) וכך הוא הסכמת כל הפוסקים ולאפוקי מהמרדכי שכתב בהלכות קטנות ותניא שינה פסול לא קי״ל הכי אלא כר׳ אחאי קי״ל דתניא בפרק המוציא ובפרק הקומץ שינה בזה ובזה פסול ור׳ אחאי מכשיר וכוותיה קי״ל דמוקמינן בפרק המוציא דרב קאי כוותיה עכ״ל ודע דבההיא ברייתא דקתני הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס מסיים בה קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער:
ונחלקו המפרשים בפירוש קלף ודוכסוסטוס שהר״ן כתב בפ׳ המוציא יין בשם הרמב״ם שהעור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים והחלק הדבוק לבשר נקרא קלף וכותבים בו במקום בשר ממש והחלק שלצד השער הוא הנקרא דוכסוסטוס וכותבים בו במקום שער ממש וכתב שכן דעת הרמב״ם וכן דעת הרשב״א בתשובה וכתב הר״ן שלפי סברא זו צריכים כותבי תפילין לגרור יפה הקלפים לצד השער כדי שמה שישאר יהיה תורת קלף עליו אבל התוספות כתבו שם בהפך שהחלק החיצון שהוא לצד השער הוא הנקרא קלף והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס ולפ״ז כי אמרינן דכותבין על הקלף במקום בשר היינו במקום היותר קרוב לבשר ודוכסוסטוס במקום שער היינו במקום היותר קרוב לשער נמצא שכותבין בשניהם במקום חיבורם כשהם דבוקים זה בזה וכ״כ המרדכי שם בשם רש״י והר״ן בשם הערוך וכן כתב הרא״ש בהל׳ ס״ת וכן כתוב בספרי הרמב״ם שלנו בפ״א וכ״כ בספר התרומה סי׳ קצ״ד וסמ״ג סי׳ כ״ד והגהות מיימון בפ״א וכתבו התוס׳ על זה וקלפים שלנו יש להם דין קלף וכותבין עליו לצד בשר ודלא כאומרים שקלפים שלנו הם דוכסוסטוס לפי שמגררים האומנים המתקנים אותו קליפתו העליונה ונשאר הדוכסוסטוס דא״כ היאך כותבים עליהם תפילין דמסקינן הכא דתפילין דוקא על הקלף עכ״ל וכן כתבו כל הני רבוותא שכתבו דברי התוס׳ וצ״ל שהטעם מפני שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו להחליקו ואפילו אם היו חולקין העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך ומצד הבשר גוררים הם הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף לבד:
(יג) שהוא מעובד לשם תפילין הא ודאי פשיטא שצריך עיבוד דאנן על הקלף בעינן שיהו נכתבין וכל שאינו מעובד עור מקרי ולא קלף ואע״ג דבפ״ב דמגילה (יט:) פסלינן דיפתרא דהיינו עור דמליח וקמיח ולא עפיץ ועיבוד שלנו אין בו עפצים כבר כתבו שם התוס׳ והרא״ש והר״ן שהסיד שאנו נותנים בקלפים שלנו מהני כעפצים וכתבו רבינו בהלכות ס״ת ומ״ש שהעיבוד צריך שיהיה לשם תפילין היינו מדאיתא בפ׳ הניזקין (גיטין נד:) ההוא דאתא לקמיה דר׳ אבהו א״ל ס״ת שכתבתי לפלוני גוילים שבו לא עיבדתים לשמה ופסלה רבי אבהו ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מז:) אפליגו אביי ורבא דאביי אמר הזמנה מילתא היא ורבא אמר לאו מילתא היא ואוקימנא להו שם (מח:) כתנאי דתניא ציפן זהב או שטלה עליהם עור של בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אע״פ שלא עבדן לשמן רשב״ג אומר אף עור של בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן פירש״י אע״פ שלא עבדו לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וכתבו התוס׳ וקשה לר״ת דקי״ל בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קי״ל כרשב״ג כדמוכח בפ׳ הניזקין בההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו וכו׳ ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס״ת דהא שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר״ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב״ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה וכתב כל זה באורך המרדכי בהלכות קטנות ועפ״ז כתוב באגור ובא״ז כתב תפילין לכתחלה צריכין עבוד לשמה ובדיעבד אם לא עבדן לשמן לפירש״י כשרים ולפי דעת ר״ח ור״ת פסולות וכן עמא דבר עכ״ל.
ודעת כל הפוסקים שאם עבדן שלא לשמן פסולים וכדעת ר״ח ור״ת:
ודע שכתב הרא״ש בהל׳ ס״ת שה״ר ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס״ת או תפילין או אם סגי במחשבה הילכך טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד ותו לא צריך וכ״כ סמ״ג בסי׳ כ״ה וכן כתב הגהות בשמו בפ״א ולא כתבו כאן רבינו לפי שסמך על מ״ש בהל׳ ספר תורה:
ואם עבד לשם מזוזה נראה דודאי לא מהני לכתוב בו תפילין ולא מיבעיא לדברי האומרים מזוזה אינה צריכה עיבוד דכי עיבד לשמה לאו כלום הוא אלא אפילו לדברי האומרים מזוזה צריכה עיבוד לא מהני משום דקדושת תפילין חמורה מקדושת המזוזה כדאיתא בפ׳ הקומץ (מנחות לב.) אבל אם עיבד לשם ס״ת מהני לכתוב בו תפילין דקדושת ס״ת חמורה מקדושת תפילין כדאמרינן בפ׳ מי שמתו (ברכות כה:-כו.) דבית שיש בו תפילין מותר לשמש בו ע״י שיניחם כלי בתוך כלי ובס״ת אסור עד שיוציאנו ואם אין לו בית אחר צריך לעשות מחיצה גבוה י׳ טפחים:
(יד) ומה שכתב שצריך שיכתוב לצד הבשר ואם כתב לצד השער פסול כבר כתבתי דבברייתא פ׳ המוציא יין (שבת עט:) ופ׳ הקומץ (מנחות לב:) תני קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שער ומשמע התם דאם שינה פסול ובירושלמי פ״ק דמגילה תניא הל״מ שיהיו כותבין בעורות וכו׳ וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו כלומר בצד תחתון שלו דהיינו במקום בשר ואם שינה פסול ודלא כמ״ש התוס׳ בהקומץ לחד שינוייא דאם שינה וכתב בקלף במקום שער ובדוכסוסטוס במקום בשר כשר שכל הפוסקים חולקים עליהם והסכימו לפסול: (טו) ואם עבדו כותי כתב הרמב״ם בפ״א שהוא פסול אפילו א״ל ישראל לעבד לשמו משום דכותי אדעתא דנפשיה עביד והרא״ש כתב בהלכות ס״ת בשם ה״ר ברוך שאם הכותי מעבדו וישראל עומד על גביו וסייעו מסייע זה יש בו ממש דכותי אדעתא דישראל עביד וכתב עוד ונהגו העם כמ״ש ה״ר ברוך כי אין עבדנין ישראל בכל המקומות וכן הדעת מכרעת וכן דעת בעל העיטור דסגי בכותי שיעבדנו לשמו ורבינו לא הזכיר שהישראל יסייע משמע דס״ל דמסייע דנקט ה״ר ברוך לאו דוקא ואפילו את״ל דדוקא קאמר כיון שבעל העיטור הכשיר עיבוד כותי לשמו ולא הזכיר שיסייע הישראל פסק כמותו ויותר נראה לומר שסמך על מ״ש בהל׳ ס״ת דברי ה״ר ברוך והזכיר ישראל מסייע וגם כתב בשם רב נטרונאי וכשמעבדו לשם ס״ת יסייע עמו מעט ואע״פ שגם שם כתב דברי בעל העיטור משמע דכה״ר ברוך ורב נטרונאי נקיטינן ולא הביא דברי בעל העיטור אלא לאפוקי מהרמב״ם דפסל עיבוד כותי ואפשר שבעל העיטור עצמו סובר שיסייע ישראל עמו אע״פ שלא נתפרש בדבריו וכ״כ בסמ״ג סי׳ כ״ה וצריך שיתן העורות בעיבוד לשמן או יסייע לכותי בשעת עיבוד לשמן וכ״כ בהגה״מ פ״א:
כתוב בהגה״מ פ״א מה׳ תפילין וכשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות אע״פ שהרבה נקל לכותי לזייף שיתן את הנקובים על שאינם נקובים וינקוב במרצע דרך הנקבים כמו שעשה הישראל מ״מ אין חוששין לזייוף דמירתת הכותי פן יכיר הישראל בטביעות עין שנתן בסימנן וכן פר״י ע״ש:
עור שנעבד שלא לשמו אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו כתב רבינו בהל׳ ס״ת: (טז) ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים אפילו מנבילה וטריפה שלהן אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאים פשוט בפרק שמונה שרצים (שבת קח.):
(יז) ולא מדג אפילו הוא טהור שם בעיא דלא איפשטא ופסק לחומרא וכ״פ הרמב״ם ז״ל: (יח) ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו (שם) ובפרק העור והרוטב (חולין קיט:) כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב משמע הא אם אין הדיו עובר עליו הוי נקב.
וכתב הר״י אסכנדרני בסי׳ ל״ו פי׳ נקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם שאין האות נחלקה בו לשנים אינו נקרא נקב וכותבין על גביו אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשנים ודאי נקב הוא עכ״ל:
וכתב עוד הר״י אסכנדרני הסופרים הזריזים עושים ג׳ מיני קלפים העב ביותר לכתוב בו פרשת שמע שהיא קטנה והדק ממנו לפרשת והיה כי יביאך שהיא יותר גדולה ולפרשת קדש ולפרשת והיה אם שמוע שהן ארוכות עושין קלף דק מאוד ובזה יתמלאו הבתים בשוה וזהו נוי לתפילין עכ״ל: (יט) ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר בפ׳ הקומץ (מנחות כט.) אמר אשיאן בר נדבך ניקב תוכו של ה״א כשר יריכו פסול: ופירש״י תוכו. רגל פנימי: יריכו. רגל ימיני:
ל״א תוכו הגויל והחלק שבתוכו והרמב״ם כתב בפ״א מה׳ תפילין כלשון אחרון וכ״כ בסה״ת סימן ר״ד שלשון אחרון עיקר דלשון תוכו משמע אמצעיתו דהיינו חללו דלאידך לישנא שפירש״י תוכו רגל שמאלי שהוא בפנים לא נכון הוא דמה לי ימין מה לי שמאל אבל הרא״ש כתב בהל׳ ס״ת שלשון ראשון עיקר דלפירוש שני קשה אמאי נקט תוכו של ה״א טפי משאר אותיות ואעפ״כ כתב רבינו כלשון שני משום דאיכא למימר חדא מהאותיות שיש להם תוך נקט ואפשר שגם הרא״ש מודה דניקב חלל שבתוך האות כשר ולא כתב לשון ראשון עיקר לדחות דינו של לשון שני אלא לומר דעל מילתיה דאשיאן בר נדבך מתיישב טפי לשון ראשון מלשון שני:
(כ) י״א אפילו ניקב כל תוכו ובירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל ובסה״ת וסמ״ג ובמרדכי בפרק הקומץ והגה״מ פ״א כתבו דמשמע דהא דאמר אשיאן ניקב תוכו של ה״א כשר אפי׳ הנקב ממלא כל החלל אבל בירושלמי פ״ק דמגילה פוסל אם אין גויל מקיף האות מבפנים:
ומה שכתב רבינו הילכך אם ניקב כל תוכו פסול אפשר שהוא סיום דעת הירושלמי כלומר בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל ולפי זה אם ניקב כל תוכו פסול ואפשר שהוא לישנא דנפשיה שפוסק לפסול כיון דבירושלמי פוסל ובתלמוד דידן אינו מבורר ההכשר בהדיא אבל הרמב״ם כתב סתם ניקב בתוך האות כגון תוך ה״א או תוך מ״ם וכן בשאר אותיות כשר ולא חילק בין נקב ממלא כל החלל להיכא דאינו ממלא וגם במרדכי פ׳ הקומץ אחר שהביא הירושלמי כתב ומיהו תלמודינו לא בעי היקף גויל בפנים וכל רבותינו שוין בדבר עכ״ל.
וכן כתב סה״ת שתלמוד שלנו מכשיר לגמרי. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב י״א אפי׳ ניקב כל תוכו כשר שהרי כל הפוסקים הושוו לומר דתלמודא דידן מכשר אפילו ניקב כל תוכו וצריך לומר דמשום דללישנא קמא דרש״י דלא איירי תלמודא בהכי כלל אין לנו אלא דברי הירושלמי דלא מכשר אא״כ מוקף גויל מבפנים וללישנא בתרא דמיירי בהכי משמע דאפילו ניקב כל תוכו כשר קאמר י״א אפי׳ ניקב כל תוכו דהיינו התופסים לשון שני עיקר:
(כא) ומה שכתב רבינו ניקב ברגל הפנימי של ה״א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהו כשר היינו כלישנא קמא שכתבתי בסמוך שפירש״י אהא דאמר אשיאן ניקב תוכו של ה״א כשר וכתב הרא״ש שהוא עיקר ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי רק כשנשאר בו כל דהו ואע״פ שכל שאר הפוסקים כתבו שלשון שני עיקר רבינו כתב דעת הרא״ש לפסק הלכה משום דרביה הוא ומיהו אנן לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא״ש ז״ל:
(כב) ניקב רגל הימיני אם נשאר ממנו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול שם אהא דאמר אשיאן ניקב יריכו פסול אמרינן בגמרא אמר רבי זירא לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול וכתב המרדכי בהקומץ דהאי שיעורא הוי לאות ה״א ודכוותא דוקא אבל אותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד כגון וי״ו זיי״ן נו״ן פשוטה אי אינקיבו או איפסיקו אין שיעוריהם באות קטנה דאדרבא אם לא נשאר רק כשיעור י׳ פסול אלא בהיכר תינוק דלא חכים ולא טיפש וכתב עוד וכל הפשוטות יכול להיות דפסולות אפילו אי קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש כלומר דכל הניכר ונראה לעין בפשוטות שלא נשתייר בו שיעור אות אפי׳ קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש לא משגיחין ביה ומ״ש תחלה הוא פשוט והכי מפורש בהדיא בהקומץ דגבי איפסיק כרעי׳ דה״א אמרי׳ אם נשתייר מלא אות קטנה וגבי איפסיק וי״ו אמרי׳ אייתי ינוקא ומיהו כבר אפשר לפרש דשיעור דמלא אות קטנה הוי גם לאותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד ומאי מלא אות קטנה מלא אות דידה כלומר מלא וי״ו קטנה או נו״ן קטנה וניכר יפה שהיא וי״ו או נו״ן: (כג) ואם נפסק אחד מהאותיות אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול שם רמי בר תמרי איפסיק ליה וי״ו דויהרוג בנוקבא ופירש״י וי״ו אירע במקום נקב ונראה כעין יו״ד אתא לקמיה דר״ז א״ל זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש וגו׳ וכתבו התוס׳ והמרדכי שדלי״ת הנראית כמו יו״ד יש להכשיר ע״י קריאת תינוק דלא חכים ולא טיפש וכבר כתבתי בסמוך שבדבר הפשוט אפי׳ אי קרי ליה ינוקא כהילכתא פסול הוא וכ״כ מהר״י קולון בסי׳ ש״ט וכמו שאכתוב בסימן ל״ו כתב ה״ר מנחם המאירי ניקב יריכו והוא איזה רגל שבה״א הן ימיני הן שמאלי נזכרו בו ב׳ תיקונים אחד נשתייר בו כמלא אות קטנה והב׳ כל דינוקא לא חכים ולא טיפש קוראו כתקונו ונראין הדברים על ב׳ תיקונים אלו שעל שני מיני נקבים הם כי תחלה דברו בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל שהוא עבה וניקב מקצתו מצד רחבה בשפת הרוחב אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב הצד האחר וקאמר דמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלא אות קטנה ר״ל דקה כגון וא״ו או יו״ד כשרה שהרי אם עשה רגל מתחלתו דק כשר ואח״כ דברו בשניקב באמצעית הרגל עד שנפסק הרגל צדו העליון מן התחתון ותיקון זה תלוי בשיהא הנקב דק כ״כ שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני עכ״ל:
מצאתי כתוב בסדר גט אשכנזי בהקומץ רבה גרסינן גבי וי״ו דויהרג אייתי תינוק דלא חכים ולא טיפש ופי׳ התוס׳ דאי חכים מבין שגידף היא כלפי מעלה לאמר ייהרג ויאמר ויהרוג ויש ללמוד מכאן שיכול להראות לתינוק כל השורה וא״צ לכסות שאר האותיות:
וא״ת והיכי מכשירין באיפסוק שום אות בנוקבא והא אמרינן בהקומץ (מנחות כט.) כל אות שאין גויל מוקף לה מד׳ רוחותיה פסולה וי״ל דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת אבל היכא דאיפסיק בניקבא לא והכי דייק לשון רש״י שפירש שאין גויל מוקף לה שמדובקת באות אחרת וגבי איפסיק וי״ו דויהרוג בניקבא כתב וי״ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב ואפ״ה כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טיפש קרי ליה ויהרוג ועי״ל דהא דמכשרינן באיפסיק בניקבא היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב דכיון דכשנכתב היתה כשירה שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה אם ניקבה אח״כ כשרה כיון שתחלתה היה בכשרות אבל כשבתחלת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו אע״פ שיש בה שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב״ם ז״ל בפ״א. בתשובות הרב רבי לוי ן׳ חביב ז״ל כתוב הלכה למעשה בימי הסופר המובהק הרב רבי יוסף הכהן נשמתו עדן באו לפני פעמים רבות תפילין שרגל הכ״ף פשוט שלהם היה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחלתם ופסלתי אותם לפני הרבנים הזקנים נ״ע ע״כ סברת קצת פוסקים שכתבו כן בפירוש ולא היה פוצה פה וחולקים בדבר כלל ואע״פ שמדברי הרמב״ם אין לנו הכרח חזק לפסול מפני שכשמנה הדברים הפוסלים לא הזכיר דבר מזה אלא שנגעה אות באות הרי הירושלמי שהביא בעל ההגהה שצריך היקף גויל תוך האות כשניקב העור שם וכ״ש שצריך היקף גויל בכל צדדי האות מבחוץ וכן הוא מבואר שם בירושלמי והרב המאירי בספרו קרית ספר כתב בהדיא אם ניקב קודם כתיבה אם הדיו אינו עובר עליו פסול אבל אם ניקב אחר שכתבו אמרו על זה בגמרא ניקב תוכו של ה״א כשר ירכו אם נשתייר בו כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול ואמרו עוד רמי בר תמרי איפסיק ליה וי״ו דויהרוג וכו׳ ע״כ נראה שלדעתו גם לדעת הרמב״ם כן הוא הדין מדלא הביא סברתו כלל גם בדברי טוא״ח יש לדייק שדעתו היא כן גם הרמ״ה בפ״ב דגיטין כשבא לבאר שאין דיבוק האותיות פוסל בגט תפס במוחלט שחסרון היקף גויל מצד שניטל הגויל פסול בתפילין וס״ת כמו חסרון גויל מצד דיבוק האותיות עכ״ל: (כד) כתוב בסמ״ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות וכו׳ ז״ל סמ״ק אם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת ואח״כ נטל הדיו או כמו כן אם לא היתה מוקפת גויל בתחילת עשייתה דאמרינן דפסולה ואח״כ נטל הדיו הוי כחק תוכות ופסולה אבל אם כבר נכתבה כתקנה ואח״כ נפל הדיו עליה יטלנה כדאמרינן בירושלמי עכ״ל והירושלמי הזה הוא בפרק היה קורא והכי איתא התם עירב האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ״ד כשר מלמטה מאן דאמר פסול מלמעלה כגון ארצנו תפארתנו אבל ארצך ותפארתך צריכא וכתבו הרשב״א בתשובה ופירש דהכי קאמר מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והילכך אם בא לגרור הרי זה כחק תוכות שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו אבל כשנדבקו מלמטה נו של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשרה היתה ואם בא עכשיו לגורדה אין זה כחק תוכות והילכך אפילו אינו גורד כל שהוא יכול לגרוד כשר וכדרבי זירא דאמר (מנחות קג:) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו אבל ארצך ותפארתך שהכ״ף דבוקה באמצעית רגלה עם התי״ו צריכא כלומר ספק דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל האות שבה לגמרי ואיכא למימר דינו כלמטה וכשר עכ״ל וכן הוא בתשובות המיוחסות להרמב״ן סימן רל״ז ונראה שסמ״ק היה מפרש כן הירושלמי ומשו״ה כתב אם לא היתה מוקפת גויל בתחלת עשייתה דאמרינן דפסולה ואח״כ נטל הדיו הוי כחק תוכות ופסולה כלומר שאם נדבקה האות קודם שתגמר דהיינו בתחלת עשייתה פסולה ולא סגי כשיפריד בין הב׳ אותיות הדבוקות דהוי חק תוכות וצריך לגרוד כל האות הנדבק ומדאמרינן בירושלמי הזה דכל שנעשית כל האות בכשרות שוב אינה נפסלת אם נדבקה למד משם סמ״ק להיכא שנגמרה האות ואח״כ נפל בה טיפת דיו דיכול ליטלו ולא מיפסיל משום חק תוכות ועוד אכתוב בדין הירושלמי הזה בסמוך בס״ד:
(כה) וא״א פסל גם בזה שכתב בפ״ב דגיטין אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דהו״ל חק תוכות וכ״כ בספר התרומה סימן ר״ה והיכא שנפלה טיפת דיו בתוך חלל אות בי״ת והיא עתה כמו פ״א אז אין שם בית עליה או טיפת דיו נפלה בחלל אות אחרת ואין שמה עליה אין תקנה למחוק הטיפה כמו חק תוכות דפסול כדאמרינן בגיטין (כ.) וכתב ולא וחקק ומוקי לה בחק תוכות או טעה יכתב דלי״ת במקום רי״ש או בי״ת במקום כ״ף אין תקנה למחוק התג לתקן האות וכ״כ בסמ״ג ובהגהות מיי׳ פ״א: (כו) וכיוצא בזה כתב א״א ז״ל מ״ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה וכו׳ כ״כ בתשובה כלל ג׳ וכ״כ בסה״ת וסמ״ג וממה שכתב רבינו אין תקנה לגרוד הדבק ולפתחה נראה דדוקא האי תיקון לית לה אבל א״צ לגרדה כולה וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו״ן כפופה ואח״כ יכתוב מה שגרד והוי שפיר חק ירכות וגם בספר התרומה כתב אין תקנה למחוק הדבקות בתער דהו״ל חק תוכות וכיוצא בזה כתוב בסמ״ג וכ״נ מדברי ת״ה סי׳ מ״ח וכן מבואר בתשובות הרשב״א והיא בתשובות המיוחסות להרמב״ן ז״ל סי׳ רל״ו וכן הורו גדולי הדור מהר״י ן׳ חביב ומה״ר לוי בנו והסכימו כל חכמי שלוניק״י ז״ל לדבריהם ואע״פ שמה״ר דוד הכהן ז״ל חלק עליהם בתשובה והאריך להוכיח שצריך לגרוד כל האות אנו אין לנו אלא דברי הרבנים הנזכרים ז״ל דמסתבר טעמייהו ולפ״ז מ״ש הרא״ש בתשובה מ״ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה צ״ל דכיון שמוחק עד שמבטל צורתה מוחק כולה מיקרי ורבינו בהל׳ ס״ת כשכתב תשובת הרא״ש לא כתב ימחוק כולה וז״ל שם כתב א״א ז״ל בתשובה מ״ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה אינו מועיל לגרוד הדבק ולפותחה דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד הסתימה ובזה נעשה האות הו״ל כחק תוכות עכ״ל משמע דכל שהוא עושה מעשה בגוף האות שנשאר אע״פ שלא מחקה כולה הוי שפיר חק יריכות ולפ״ז אם עשה רי״ש כעין דלי״ת יגרוד הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כעין רי״ש ושפיר דמי דמאחר שביטל צורת האות לא הוי חק תוכות אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ״ם פתוחה דהתם כיון שצורת נו״ן שבה נעשה בהכשר כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו כשר אבל גבי עשה רי״ש כעין דלי״ת שבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם וצריך שיגרוד את כולה וכ״נ מדברי תשובת הרשב״א ואע״פ שאותה תשובה הוא ע״פ הירושלמי והפוסקים פסקו שלא כדברי הירושלמי כמו שיתבאר בסמוך בס״ד היינו משום דסברי דנגיעה פוסלת בין למעלה בין למטה וסברי דמועיל תיקון בנגיעת אות לאות אבל היכא דלא מהני תיקון אפשר דסברי שכל מה שלא נעשה בהכשר צריך לגרוד דטעמא דמסתבר הוא והכי נקטינן:
כתוב בתשובות הר״י בן הרא״ש שאלת עי״ן שנכתבה במקום וי״ו מהו למחוק קצתה ותשאר וי״ו:
תשובה לדעתי זה תלוי במה שכתב א״א בתשובה שמחלק בין חק תוכות לחק ירכות כי צריך שיכתוב גוף האות ולא שימחוק מקצת אחת וישאר הנשאר אות אחרת עכ״ל:
(כז) ומה שכתב רבינו ובגרידת דבק אות לאות כתב שמותר כלומר סמ״ק הכשיר בהיתה עשויה כתקנה ונפל בה דיו כשיטול הדיו ופסל בשלא היתה מוקפת גויל מתחלתה והרא״ש כתב בשתיהן להיפך דבהיתה עשויה כתקנה ונפל בה דיו ונטלו פסול ובגרידת דבק אות לאות הכשיר סתם בסדר תיקון תפילין ולא חילק בין נדבקה מתחלתה לנדבקה אחר שנגמרה ולדברי הירושלמי שכתבתי בסמוך לפי מה שפירש בו הרשב״א אם נדבקה האות קודם שתגמר לא סגי לה בגרידת דבק ואם נדבקה אחר שנגמרה אינה צריכה לא לגרוד ולא להפריד וז״ל סמ״ג וכל אות ואות צריך שתהא מוקפת גויל מד׳ רוחותיה ואם נגעה אות לחבירתה יועיל תיקון ולא מיקרי חק תוכות אבל בירושלמי מכשיר נגיעה אות לאות מלמטה ופוסל נוגעות מלמעלה ומסופק אם נוגעות באמצע עכ״ל אבל המרדכי בפ׳ הקומץ כתב הירושלמי הזה ואח״כ כתב אמנם בתלמודנו לא מפליג בין נוגע למטה או למעלה ופוסל בכל ענין אם אינה מוקפת גויל מד׳ רוחותיה וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון שכ״כ רבינו אלחנן דאין לסמוך על הירושלמי וצריך היקף בין למעלה בין למטה וכ״פ בסה״ת שאם נוגעת אות לחבירתה מלמעלה או מלמטה פסולה ותיקון מועיל בה ולא דמי לחק תוכות וכ״כ בהגהות מיימון וכ״כ האגור בשם מהר״ם וכ״נ שהוא דעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש שלא הזכירו הירושלמי הזה כלל וכן הלכה:
והיכא שנגעו רגלי הה״א והקו״ף למעלה שהוא פסול לדעת רוב הפוסקים כמו שיתבאר בסימן ל״ו בס״ד כתב המרדכי בהקומץ דלא מהני אם הפרידו בסכין ואח״כ כתב שחזר בו הר״ץ והכשיר והגאון מהר״י קולון כתב בסי׳ צ״ח שבא״ז ויורה דעה משמע דס״ל דלא מהני וכדברי ר״ץ הראשונים וכ״כ האגור בשם מהר״ם דלא מהני וכן כתב הרשב״א בתשובה רגל הקו״ף הדבוק גורדין הרגל וחוזרין וכותבים וא״צ לגרוד כל האות כי הגג כדין נכתב וכ״כ בתשובה להרמב״ן סי׳ רל״ו וכ״כ בתרומת הדשן סי׳ מ״ח וטעמא דלא מהני הפרדה כשרגלי הה״א והקו״ף נוגעים למעלה כי היכי דמהני בנגיעה אות לאות משום דהתם אין הפיסול בצורת גוף האות וגבי רגלי הה״א והקו״ף הפיסול הוא בגוף צורת האות:
ואם נגע רגל האל״ף בגג האל״ף או פני האל״ף בפני הגג שתחתיה וכדומה לזה כתב האגור כולן פסולים ואין תקנה במחיקה או בהפרדה שנקרא חק תוכות ופשוט הוא ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי כמו שכתבתי בסמוך גבי רגל הה״א והקו״ף שנוגעים למעלה מיהו אם כבר כתוב לפניו אין תקנה לחזור ולתקנה משום דהו״ל כתובין שלא כסדרן:
אם גוף יוד״י השי״ן והעי״ן והפ״א והצד״י נוגעים בגוף האות יותר מבמקום דיבוקן יתבאר בסימן ל״ו:
כתוב בהגה״מ פ״א אם נדבקו האותיות יחד מותר לתקנם ולא הוי חק תוכות מ״מ אם כתב לפניו אח״כ אין תקנה לתקנם דמאחר דכתב אין שמה עליה אם אח״כ יתקנם התיקון הוא עיקר כתיבתן והוי שלא כסדרן ובפ״ב כתב בשם הרמ״ך והנה הר״ם פסל לתפילין בשביל שלא היו מקצת יודי״ן שעל האלפי״ן ושעל השיני״ן ושעל העייני״ן ומקצת רגלי התוי״ן נוגעים לגוף האות ואמר דלא גרע מקוצו של יו״ד דמעכב ובעינן כתיבה תמה ושלימה ולא שבורה אכן שוב אמר שיכול לתקנה רק כשנעשו תחילה דתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרות אותן אז יכול לתקן תיקונים אלו וכה״ג אפילו אחר שנכתבו כל הפרשיות ולא הוי שלא כסדרן עכ״ל ודברים הללו של הר״ם שאמר שיכול לתקנם כתב הגאון מהר״י קולון בשורש ס״ט ובעל ת״ה בסי׳ מ״ח ונראה דהרא״ש נמי סבר דאחר שנכתבו כל הפרשיות יכול להפריד אותיות הדבוקים ולא הוי שלא כסדרן מדכתב בסדר תיקון התפילין וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה וכו׳ ואם אות נוגעת בחבירתה יגרוד ביניהם ויפרידם זו מזו וכתבו רבינו בסמוך אלמא דאחר שכתב כל הפרשה יכול להפריד אותיות הדבוקות וכ״נ ממ״ש ואם יתר אות אחת יש תקנה שיגרוד אותה אבל אם חיסר אין תקנה כי אין תולין בתפילין ונמצא כתיבתן שלא כסדרן ואמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו עכ״ל וכ״כ ג״כ הרמב״ם דאלמא כל שאינו כותב בידים אלא ע״י גרידה נתקן לא הוי כותב שלא כסדר והכי דייק לישנא דקתני כתבן שלא כסדרן דמשמעבכותב שלא כסדרן הוא דיגנזו אבל גורד שלא כסדר לא ומיהו היכא דרגל ה״א וקו״ף נוגעין למעלה כתב הרא״ש בהל׳ ס״ת דבתפילין אין להם תקנה לפי שצריך לכתבן כסדרן ובעל ת״ה כתב בסי׳ מ״ח די״ל דלא פליג אהר״ם דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה שיפרידנה מגגה משום דהוי חק תוכות ואפי׳ בס״ת דלא קפדינן אכסדרן פסול אלא אם בא לתקן צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ולחזור ולכתוב וכה״ג ודאי הוי כתיבה שלא כסדרן אבל ביודי״ן שעל האלפי״ן והשיני״ן והעייני״ן ורגלי התוי״ן שאינן נוגעין לגוף האות אפשר דס״ל להרא״ש נמי כהר״ם דמצי לתקן ולא הוי שלא כסדרן ואע״פ שכתב דאכישר דאשר״י קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכין היודי״ן שעל האלפי״ן והשיני״ן להיות דבוקים ור״ל דבהני נמי א״א לתקן בתפילין ופליג אמהר״ם מ״מ מדבריו משמע שיותר נראה לו לומר דלא פליג וז״ל הר״י אסכנדרני אם כתב בתפילין ומזוזות אות אחת חלוקה לב׳ אותיות כגון צד״י שכתבה יו״ד נו״ן או שי״ן שכתבה עי״ן יו״ד או חי״ת שני זייני״ן אינו יכול לחברם אח״כ שנמצאו כתובים שלא על הסדר וכ״כ הרא״ש על ה״א וקו״ף שדבקו בתפילין שאין להם תקנה בתיקון כי צריך לכתבן כסדרן הרי שפסל לתקן אפי׳ הקו״ף אע״פ שאין דיבוקה מדמה אותה לאות אחרת כ״ש פירוד שמדמה לשתי אותיות אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין פירודן מדמה אותן לאות אחרת כגון אות תי״ו או אל״ף שלא חיברן יש שפסקו שנראה שיכול לחברן ואין בזה משום שלא כסדרן כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר כיון שקודם תקנתן ינוקא דלא חכים ולא טיפש מצי קרי להו אלא שלא נדבקו כדינא והביאו ראיה מירושלמי פ״ק דמגילה תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות דבעינן בהו והיו שיהיו נכתבות על הסדר משמע מהכא תליה דוקא הוא דמיפסל אבל לתקן אות בעלמא ש״ד עכ״ל:
כתב המרדכי בס״פ הקומץ שכתב רבינו שמשון ודלא כפר״י שמתיר להפריד אותיות של שם ורבינו כתב בהל׳ ס״ת סי׳ רע״ו דיכול להפריד וא״צ אח״כ להעביר עליו קולמוס לקדשו והם דברי הרא״ש בתשובה וכדאי הם ר״י והרא״ש לסמוך עליהם:
אותיות ותיבות שנמחקו קצת כתוב בתה״ד שאם רישומן ניכר כל כך שיוכל תינוק דלא חכים ולא טיפש לקרותם יפה שרי להעביר קולמוס על הכתב להיטיבו ולחדשו שלא יתמחק יותר כיון דעכשיו הכתב כשר הוא ומה שיוסיף עליו אינו אלא לשמרן שלא יתקלקלו לא חשיבא כתיבה שלא כסדרן:
וכתב הר״י אסכנדרני שמצא כתוב בו בשם הרא״ש וכתב על זה אבל מי שכותב דלי״ת דומה לרי״ש אין יכול לתקנה אח״כ בקולמוס דאין כאן כתיבה על הסדר כיון שלא נעשית בתחלה כתקנה וכן אם כתב חי״ת כעין ה״א שוב אינו יכול לדבקה ולתקנה בדבר מועט שמאחר שאין שם האות המיוחד לו נרשם בו מתחלה נמצאת כתובה שלא כסדרן כתב הריב״ש בתשובה שלדעת הרמב״ן בפ״ב דגיטין בס״ת תפילין ומזוזות אם נכנס ראש הלמ״ד באויר הה״א או החי״ת אפילו בלא נגיעה פסול ודברי הרמב״ן כתב הר״ן בפירוש ההלכות בפרק הנזכר: (כח) ובהתחלת הכתיבה יאמר אני כותב לשם קדושת תפילין ואין די במה שיחשוב כך ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם בתחלת הלכות ספר תורה כתב הרא״ש שה״ר ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס״ת או סגי במחשבה הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו ותו לא צריך וכן כשמתחיל לכתוב ס״ת יאמר ספר זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ותו לא צריך אמנם בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם כדאמרינן בהניזקין (נד:) כל ספר שאין האזכרות שבו כתובין לשמן אינו שוה כלום אלמא אע״פ שכל כתיבת התורה בעינן לשמה יש מעלה אחרת בכתיבת השם ובריש הלכות תפילין כתב וצריך שיאמר שכותב לשמן והאזכרות יכתוב לשם קדושת השם ע״כ וכ״כ בסמ״ג סימן כ״ה וכתיבה נמי לשמה צריך מדאמרינן בהניזקין (שם) אזכרות שלו לא כתבתים לשמן וכו׳ ואמרינן בפרק השולח (גיטין מה:) גבי רשב״ג שמתיר ליקח ס״ת שכתבו גוי ומקשה עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמיה. וכשיכתוב צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ואזכרות שלו לשם קדושה כי שמא אין די במחשבה וכן כתוב בסה״ת ומ״ש הרא״ש בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם נראה דלאו דוקא שצריך הוא להוציא בשפתיו בשעת כתיבת האזכרות כמו שצריך בתחילת הכתיבה דמאי שנא ואע״פ שרבינו ג״כ כתב בהלכות ס״ת בכל פעם שכותב שם צריך לחשוב שכותב לשם קדושת השם לישנא דהרא״ש נקט ולאו דוקא וז״ל ספר ארחות חיים כשכותב אחד מהאזכרות צריך שיכוין לכתוב אותם לשם השם אלהי ישראל ושיוציא בשפתיו ואם לא עשה כן אין להם תקנה ולפי דעת בעל התרומות אינו צריך שיאמר בפירוש אלא בתחלת הכתיבה אבל מחשבה ודאי בעי על כל שם ושם וכן דעת הרמב״ם ז״ל עכ״ל.
ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם הרמב״ם שהרי הרמב״ם דבריו סתומין כדברי הגמרא ואין בהם הכרע וגם מ״ש בשם בעל התרומה אינו מכוון שהרי מסופק הוא אי סגי במחשבה:
כתב הר״י אסכנדרני יש מי שפסק שצ״ל כן בהתחלת כתיבת כל פרשה ע״כ ואין נראה כן מדברי הפוסקים אלא כשיאמר בהתחלת כתיבת כל הפרשיות סגי:
כל משפטי כתיבת השם כתב רבינו בספר יו״ד סימן רע״ו ושם יתבאר בס״ד: (כט) וצריך לדקדק בחסרות ויתירות כו׳ עד ויפרידם זו מזו הכל ל׳ הרא״ש בסדר תיקון תפילין וכתיבתן ומ״ש ואם יתר אות אחת יש לה תקנה שיגרוד אותה פשוט הוא ומ״ש אבל אם חיסר אין לה תקנה שאין מגיהין בתפילין וכו׳ כ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״א:
וכתב הר״י אסכנדרני ז״ל סופרי תפילין כתבו שצריך לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם ושם בתפילין ומזוזה לקרות כל מה שכתב כדי שלא יבאו לידי גניזה על ידו. ואחר שישלים הפרשה יקראנה כולה בדקדוק היטב ואח״כ יכתוב פרשה שניה וכן בשניה יבדוק בין כל שם ושם וכשישלימנה יחזור על כולה קודם שיתחיל שלישית וכן ברביעית ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שישלימה מפני שאם ימצא טעות בשום פרשה לא היא לבדה נפסלת אלא כל מה שאחריה ג״כ נפסל על ידה משום דא״כ היה שלא כסדרן ופסולות משום דכתיב והיו בהוייתן יהו וי״א שראוי להקדים ג״כ פרשת של יד קודם לשל ראש מפני שמוקדמים בפסוק ומיהו אם לא הקדים לא פסול וכ״כ בב״ש וכתב עוד דקשר של ראש יעשה קודם של יד כסדר אותיות שהשי״ן נעשה ראשון ואח״כ הד׳ ואח״כ הי׳ ומלבד מה שקרא כל פרשה לעצמו כמה פעמים יחזור ויקראנה בעת שמניחה בבית שמא תתחלף לו פרשה בפרשה עכ״ל ומ״ש שיזהר קודם שיכתוב כל שם לקרות כל מ״ש וכו׳ כ״כ המרדכי בשם א״ז ומ״ש וצריך לדקדק בתיקון גוף האותיות הוא מה שיבואר בסימן ל״ו: (ל) ומה שכתב ואם נוגעות יגרוד ויפרידם זו מזו נתבאר בסמוך וז״ל ארחות חיים בשם ה״ר יונה מצאתי שאם השמיט הסופר אות א׳ או לא עשה צורת האות כתקנה שלא יוכל לגרוד אותה ולתקנה אם לא יגרוד כל מה שכתב מן הטעות ולמטה אבל אם גרד כל מ״ש מן הטעות ולמטה ש״ד ובלבד שלא יגרוד אחד מן השמות שאינם נמחקים ע״כ וכתב הרמב״ם מותר לכתוב השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בס״ת תפילין ומזוזה ובעל התרומה אוסר לכתוב שום כתיבה על מקום הגרד בתפילין עכ״ל אורחות חיים:
וז״ל ספר התרומה תניא גבי ס״ת טעה בשם גורד מה שנכתב וכותב השם על הגרד ר׳ יוסי אומר מוחק וכותב על המחק כשהוא לח שייך לומר מוחק וכשהוא יבש שייך לומר גורד ר׳ יצחק אומר תולין ובירושלמי דסוף פ״ק דמגילה אמרינן תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות ולא מפליג בין שם לשאר תיבות א״כ אסור להגיה שום אות בתפילין ומזוזות וגם שלא לכתוב לא על המחק ולא על הגרד דהא לעיל בהלכות ס״ת לא נתבאר איזה עדיף עכ״ל.
ולענין הלכה נקטינן כדברי הרמב״ם דלא שבקינן פשיטותיה דהרמב״ם משום ספיקיה דבעל התרומה:
וכתב הר״י אסכנדרני ז״ל וכשבא למחוק לא ימחוק בעודו לח אלא אחר שיתייבש בטוב אצל האש כי אז ימחק בטוב ובקל ולא ישאר לו רושם אח״כ כשיכתוב עליו וכתב עוד מ״מ יש מחקים שפוסלין כגון שהיתה תיבה שדינה להיות חסרה וכתבה הסופר מליאה שעכשיו אם גרד אות היתר נחלקה התיבה לשנים ופסולה ואל יקשה לך מוי״ו דחמור דהוה גהיט מתפילי דרבא דאיתא בהרואה (ברכות נו.) דמשמע דכשרים היו התפילין מדמונה זו בכלל הרעות שגרם בר הדיא ע״י פתרונותיו ואם איתא טבא היא ליה שמנעו מלהניח תפילין פסולים דהתם הסופר אחר שכתבו מלא הרגיש בעצמו שקלקל ומחק היתר וכתב רי״ש דחמור על מקום המחק אמנם אם אירע בזה לתפילין אחר שיצאו מיד הסופר לפעמים אפשר לתקן ולפעמים אין להם תיקון כיצד בפרשה ראשונה אמר שאר זבח שדינם להיות חסרים וכתבן מלאים ולא תקנם מתחלה אין להם תיקון אח״כ שנמצאת תיבה נחלקה לשתים ואם ימחוק רגל הרי״ש ואחורי הבי״ת וידחיק אותם למקום האות שנמחקה פסולים מפני שבמחיקת רגל הרי״ש והבי״ת ביטל צורתן וכשחזר וכתבן נמצאו כתובים שלא כסדרן ופסולין והה״נ למאדך לטטפת מזוזת שבשמע ובפרשת והיה אם שמוע נתן הטבה אתם חסר וי״ו אלו וכיוצא בהם אין בהן תיקון כלל אמנם במה שאפשר למחוק היתר ולהמשיך האות הסמוכה לה מבלי שיקלקל צורתה הראשונה זה ודאי מותר כגון שהיה התיקון תלוי בבי״ת או בכ״ף או בדלי״ת או ברי״ש שאפשר להמשיכן מעט למלאות מקום הגרידה לפי שאין צריך לגרוד מהאות ההוא כלל אלא להאריכה מעט ובאותו האריכות אין האות מתקלקל בזה כגון לאבותיך שכתבו מלא בוי״ו מוחק הוי״ו וממשיך הבי״ת מעט וכן העבודה שכתב מלא בוי״ו או יביאך שכתב ביו״ד וכן כיוצא בהן אמנם יש להסתפק במצות הראשון אם כתבו מלא ומחק אח״כ הוי״ו אם מועיל אריכות הצד״י למטה אח״כ או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה נחשבת כשתי תיבות אע״פ שדבוקה מלמעלה וכן נותן שמשפטו להיות חסר וכן הוצאך אם כתבו מלא ביו״ד בין צד״י לאל״ף ומ״מ כל שנראית כשתי תיבות הרי זה פסולה עכ״ל: (לא) וצריך שיכתוב מתוך הכתב וכו׳ ומיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הד׳ פרשיות וכו׳ יכולים לכותבם בע״פ שלא מן הכתב פ״ב דמגילה (יח:) ופרק הקומץ (מנחות לב:) אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב ומסקינן דתפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב מ״ט מיגרס גריסין ופירש״י שגורות הן בפי הכל ויש לתמוה על רבינו למה כתב כאן צריך שיכתוב מתוך הכתב כיון דאסיקנא דתפילין נכתבין שלא מן הכתב וכמו שכתב הוא עצמו בסמוך ואפשר לומר שכתב כן ללמדנו שאם נמצא איזה סופר שאין פרשיות הללו שגורות בפיו אסור לו לכתוב אות אחת אפילו אותו מקצת ששגור בפיו שלא מן הכתב:
(לב) ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה כ״כ בסה״ת סי׳ קצ״ח וטעמא משום דאיתא בפרק הקומץ (מנחות ל.) עד וימת משה הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב ואע״פ שיש ספרים שאין כתוב בהם רק ומשה כותב מ״מ לספרים דגרסי משה אומר צריך ליזהר שלא יהא אחר מקרא אותו והוא כותב על פיו עד שיחזור הוא אחריו בפיו וכן לתפילין ומזוזות והמתע״ב עכ״ל וכ״כ התוספות וסמ״ג כתב סתם ואסור לאדם אחר להקרות לסופר אלא א״כ חוזר הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב שלא יטעה כדגרסינן בפ״ק דב״ב (טו.) הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב וכ״כ המרדכי בפרק הקומץ בהל׳ קטנות וכ״כ בסמ״ג ובהגהות מיי׳ ומשמע מדברי סמ״ג דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד אינו נפסל בכך והר״י אסכנדרני כתב על דברי רבינו ושיקרא כל תיבה וכו׳ הרב כתב סתם אבל בסמ״ג מוקי לה במי שכותב מפי אחר ואינו מעתיק מתוך ספר ונראה דהה״נ למי שכותב על פה ואינו מעתיק מתוך ספר ואולי שמפני זה נקט לה הרב סתמא משום דרוב כותבי תפילין ומזוזות כותבין אותם ע״פ עכ״ל:
כתב בפ״ק דמס׳ סופרים אינו רשאי לכתוב אלא א״כ יודע לקרות וכתבו המרדכי בסוף הל׳ תפילין: (לג) וכתב בסמ״ק שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלא אטבא דספרי בפרק הקומץ (מנחות לב.) אמרינן הכי גבי מזוזה וכתב הרא״ש בהלכות מזוזה פירשו הגאונים שהוא כחצי ציפורן ובסה״ת סימן כ״ה כתב שי״א הטעם משום לכתוב צואר למ״ד בשיטה עליונה וכ״ף וצד״י פשוט בשיטה אחרונה ואם כן בתפילין נמי צריך ריוח מהאי טעמא ע״כ וזהו דעת הרא״ש שכתב בסדר תיקון התפילין וצריך שיניח חלק למעלה כדי גגה של למ״ד ולמטה כשיעור הכ״ף והנו״ן ע״כ ומפני שלא הזכיר אטבא דספרי ולא כחצי ציפורן עלה על דעת רבינו שהוא שיעור אחר ולכן כתב וא״א ז״ל כתב שא״צ להניח חלק למעלה אלא כדי גגה של למ״ד וכו׳ ואין הדבר כן אלא הכל שיעור אחד כמו שכתבתי ובא״ח כתוב צריך להניח מלמעלה ולמטה כמלא אטבא דספרי ושיערו הגאונים כמלא אחיזת חצי ציפורן י״א שצריך להניח מלמעלה אחר השלמת למ״ד ומלמטה אחר השלמת צד״י וי״א דלא צריך אלא שיעור מצומצם וה״ר יונה פסק כדעת הראשון עכ״ל:
(לד) ובתחלתן וסופן א״צ להניח כלל וכ״כ הרא״ש בסדר תיקון התפילין וקשה שבהל׳ מזוזה כתב ויראה שצריך להניח בתחלתה כדי לגול היקף כיון שנכרכת מאחד כלפי שמע כמו בס״ת למ״ד לתחלתו הוא נגלל ומ״ש תפילין שא״צ להניח כלל וכ״כ בא״ח שהר״י בר שניאור מצריך בתפילין להניח בתחילה כדי לגול כל היקף ואפשר שטעמו של הרא״ש מפני שכתוב בסה״ת סימן ר״ה דגבי מזוזה א״צ ריוח בתחלתה מדנהגו העולם לכתוב במזוזה לצד שחור שד״י כנגד חלק בין פרשת שמע לוהיה אם שמוע ועושים נקב קטן בקנה חלול שהמזוזה בתוכו ונקב יש בעץ כדי שיהא שם שד״י נראה מבחוץ ואם צריך גליון חלק בתחלתה כדי לגול הקיפה א״כ אין השם נראה מבחוץ וה״ה בתפילין שא״צ עכ״ל וכ״כ המרדכי בשם ר״ץ ומתוך שראה הרא״ש דבמזוזה שנתפרש בה בגמרא שיעור ריוח למעלה ולמטה ולא נהגו העולם להניח כלל בתחלה כתב בסדר תיקון תפילין דא״צ להניח כלל בתחלה בתפילין ובסוף אפי׳ במזוזה סובר שא״צ להניח שהרי לא כתב דנראה שצריך להניח אלא בתחלתה וכדיהיב טעמא מפני שנגללת לתחלתה: (לה) ויעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת כ״כ הרא״ש בסדר תקון התפילין וכ״כ בסמ״ג וסמ״ק וכ״כ בסה״ת סי׳ ר״ה וז״ל וצריך שיהיו כתיבת השיטין שוה באורך דאע״ג דגבי מזוזה שלש שתים וא׳ שהולך ומקצר השיטין ואם עשה כמו שורה אחת גדולה ואחת קטנה הכל כשר שמא בתפילין אינו כן עכ״ל:
(לו) ולא יכתוב ג׳ אותיות חוץ לשיטה כן כתוב בסמ״ק ובהגהות מיי׳ פ״ב וטעמא מדאמרינן בהקומץ (מנחות ל.) דבס״ת אם נזדמנה לו תיבה בת ה׳ אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף וג׳ חוץ לדף אלא כותב ג׳ תוך הדף ושתים חוץ לדף משמע להו דה״ה לתפילין וביאור דברי רבינו כך הוא בתחלה כתב שיזהר שיעשה השורות שוות שלא תהא יוצאה שום שיטה אפילו אות אחת יותר מחברותיה ואח״כ כתב שאם יהיה מוכרח לעשות שום שיטה יוצא מחברותיה יזהר שלא יהיו ג׳ אותיות חוץ לשיטה ומיהו ה״מ לכתחלה אבל בדיעבד נראה דלא מיפסלי בהכי דהא ס״ת לא מיפסיל בהכי כמבואר בדברי רבינו בספר יורה דעה סימן רע״ג ובדברי הרמב״ם בפ״ז:
ודע דהא דשרי לכתוב ב׳ אותיות חוץ לשיטה דוקא כשאינם תיבה אחת אבל אם הם תיבה אחת כגון את או על וכיוצא בהן לא יכתוב חוץ לשיטה כמבואר בטוי״ד סימן רע״ג ועוד נתבאר בטור הנזכר סימן רע״ו שאותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף ולא יצא מהם כלל חוץ לדף: רע״ג וכ״כ ב״י: (לז) ויעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפרשה אחרונה שיעשנה סתומה כ״כ הרא״ש בסדר תיקון תפילין וכ״כ המרדכי וספר א״ח וכ״כ הרמב״ם בפ״ב וז״ל וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסולין ושלשה פרשיות הראשונות כולן פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה עכ״ל וקשיא לי מדאמרינן בהקומץ (מנחות לב.) דמזוזה עושה פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות כשירה מפני שאינה סמוכה לה בתורה והשתא בתפילין בשלמא פרשת קדש ופ׳ והיה כי יביאך שהן סמוכות זו לזו בתורה דין הוא שאם שינה פסול אבל שמע ופרשת והיה אם שמוע כיון שאינן סמוכות בתורה אמאי פסול אם שינה ושמא כיון דבקצת פרשיות אם שינה פסול לא מפלגינן בינייהו.
ומה שכתב רבינו דפתוחה היינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג׳ תיבות של ג׳ אותיות כלומר והפרשה שאחריה יתחיל בראש שיטה ואז נקראת פרשה זו המתחלת בראש שיטה פרשה פתוחה הוא בין לדברי הרמב״ם בין לדברי הרא״ש אבל מ״ש או בתחלתו דהיינו לומר שאם לא נשאר בסוף שיטה חלק כשיעור לכתוב ט׳ אותיות לא יתחיל פרשה שאחריה בראש שיטה אלא יניח חלק כדי לכתוב ט׳ אותיות ושם יתחיל זהו דוקא לדעת הרא״ש בהל׳ ס״ת אבל לדעת הרמב״ם בפ״ז כל כה״ג סתומה היא ונהגו שפ׳ קדש לי ופ׳ והיה כי יביאך ופ׳ שמע מתחילין בראש שיטה ובסוף פ׳ קדש לי ובסוף פ׳ והיה כי יביאך מניחין חלק כדי לכתוב ט׳ אותיות ובסוף פרשת שמע אין מניחין חלק כלל ואם מניחין הוא פחות מכדי לכתוב ט׳ אותיות ופרשת והיה אם שמוע מתחילין באמצע שיטה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב ט׳ אותיות ונמצא שג׳ פרשיות הוו פתוחות בין להרמב״ם בין להרא״ש ובפרשה אחרונה נוהגים כדברי הרמב״ם ודלא כהרא״ש משום דא״א לעשותה שתהיה סתומה לדעת שניהם ותפסו דברי הרמב״ם עיקר:
וכתב ה״ר אברהם אסאן הסופר ז״ל שהרב הגדול מורינו כמה״ר יצחק דיליאון ז״ל בהסכמת חכמי דורו פסל כל התפילין שהיו בספרד שהיו פרשיותיהם ע״פ דעת הרא״ש מפני שהס״ת היו פתוחות וסתומות שלהם ע״פ דעת הרמב״ם נמצא שהעולה לקרות בתורה עם תפילין שפרשיותיהם כדעת הרא״ש הוא מעיד כנגד הס״ת ונעשית תורה כשתי תורות ח״ו עכ״ל:
וכתב מהר״י אבוהב ז״ל שאע״פ שפרשת קדש אין ניכר שהיא פתוחה לפי שאין כתוב קודם לה דבר באינך דאפשר לתקוני מתקנים ופרשת קדש תקרא פתוחה לפי שהיא התחלת התפילין ואין קודם לה דבר וכ״כ מהר״י ן׳ חביב ז״ל שמצא בקרית ספר לה״ר מנחם לבית מאיר שהפרשיות שבראשי הספרים שבתורה אין מקום לכללם לא בפתוחות ולא בסתומות לפי שהם תחלת ספר ע״כ וכן יש לדקדק מדשתק הרמב״ם מלזכרם והתחיל יהי רקיע פתוחה וכן בואלה שמות התחיל מויקם מלך חדש וכן בשאר ספרים לא זכר הפרשיות הראשונות וכן בנדון שלנו כיון שהתחלת התפילין מפרשת קדש אין צורך לעשות בה סימן אחר לפתיחתה רק שיתחיל לכתוב בראש שיטה ראשונה של עמוד ראשון וגלוי וידוע לכל שהיא פתוחה כיון דבין להרמב״ם בין להרא״ש תחלת שיטה הוא סימן פתוחה וראוי ליזהר בסיום פרשת קדש ובסיום פרשת והיה כי יביאך שתהיה כל אחת מהם באמצע שיטה ופתוחות והיה כי יביאך יהיה נודע מב׳ תנאים הא׳ כי מימים ימימה סוף קדש יהיה באמצע שיטה ר״ל שישאר חלק כדי ט׳ אותיות הב׳ שיתחיל והיה כי יביאך בראש שיטה ראשונה של עמוד שני וכן סוף פרשת והיה כי יביאך באמצע שיטה ופרשת שמע בראש שיטה ראשונה של עמוד ג׳ הנה נתבאר מזה דרך ישרה לעשות סימן פתוחה בכל אחת מג׳ פרשיות הראשונות והוא שוה אליבא דהרמב״ם והרא״ש אמנם לעשות פרשת והיה אם שמוע סתומה אליבא דתרוייהו הוא נמנע מפני שכיון שאינו יכול לכתוב בעמוד אחד סוף שמע והתחלת והיה אם שמוע אם כן לדעת הרמב״ם הוא הכרח שיתחיל והיה אם שמוע מאמצע שיטה ולדעת הרא״ש זהו ציור פתוחה ויצטרך לדעתו שבעמוד והיה אם שמוע יניח שיטה א׳ חלק בתחילת העמוד ואח״כ בשיטה שניה לא יתחיל בראש שיטה והיה אם שמוע והמנהג היותר מרווח שראוי לנהוג ללכת שרוב הגליות נהגו כמותו בדבר זה להתחיל פרשת והיה אם שמוע באמצע שיטה ראשונה של עמוד אחרון כי זה ציור סתומה לדעתו הרמב״ם ועכ״פ צריך ליזהר כשיסיים ובשעריך שהוא סוף פרשת שמע שלא יעשה כמו בסוף ב׳ הפרשיות הקודמות שמסיים בהן באמצע שיטה כדי להורות על פתוחות הפרשיות הסמוכות להן אבל ובשעריך שבסוף שמע יהיה בסוף השיטה ממש להורות על סתימת פרשת והיה אם שמוע וכתב עוד שאע״פ שלדעת הרא״ש זו היא צורת פתוחה אין לחוש מפני כך לעשות שני זוגי תפילין דכל כה״ג סמכינן על בעל העיטור שכתב שכל ד׳ פרשיות שבתפילין יעשה פתוחות:
כתב בהגהת סמ״ק בשם רבינו יחיאל דבשל ראש שהם ד׳ קלפים אין להקפיד בסדר כתיבתן מיהו נהגו ג״כ להקפיד כותבי תפילין עכ״ל וכתבו האגור וכ״כ בכלבו בשם הר״ף וכ״כ בספר א״ח וכתב מהר״י אבוהב ז״ל שמטעם שמחלקים בין של ראש לשל יד בזה הוא מפני שמאחר דשל ראש הם בד׳ קלפים אין ניכר בהם אם הם פתוחות או סתומות ע״כ ואיני יודע מה ענין היכר פתוחות וסתומות לענין כתיבה כסדרן ולענין דינו של רבינו יחיאל דבר תימה הוא בעיני דכיון דתניא במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו הא נמי שלא כסדרן הוא וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שלא חילקו בין של ראש לשל יד בכך ובהדיא כתב רבינו בסימן ל״ד גם לר״ת צריך לכתבן כסדר שהם כתובים בתורה שהוא קדש והיה כי יביאך וכו׳ וכן כתבו התוספות והרא״ש והמרדכי וסמ״ג והתרומה ז״ל וכן הלכה: (לח) ויעשה ד׳ בתים מעור אחד בפרק הקומץ (מנחות לד:) תניא כותבן על ד׳ עורות ומניחן בד׳ בתים בעור אחד וכתוב בספר התרומה פי׳ שיהיו הד׳ בתים מחוברים יחד מעור אחד או שמא מד׳ עורות ובלבד שיהיו תפורים זה לזה וטוב ונכון לעשותן מעור אחד עכ״ל: (לט) ומה שכתב מעור בהמה חיה ועוף טהורים בפרק ב״מ (שבת כח:) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב בה למען תהיה תורת ה׳ בפיך מן המותר בפיך אלא לעורן ופירש״י לעורן עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחין בו ופריך והא אמר אביי שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני ופירש״י וכיון דאות של שם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק ואסיקנא אלא לרצועות:
(מ) ומה שכתב אפילו מנבילה וטריפה שלהן בפ׳ שמונה שרצים (שבת קח.) אמרינן דנבילות וטריפות דטהורות מן המותר בפיך הוא וכותבין על עורות שלהן:
(מא) ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם שא״צ עיבוד לשמן כ״כ בפ״ג דעור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל דאפי׳ עשהו מצה כשר ומקומות הרבה נהגו לעשות אותן בעור מצה:
(מב) ומה שכתב רבינו שהרא״ש כתב שצריך עיבוד לשמן בהל׳ תפילין אהא דת״ר ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואע״פ שלא עיבדו לשמה רשב״ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדנו לשמן כתב הרא״ש בהלכות ס״ת כתבתי דהלכה כרשב״ג דבעי עיבוד לשמה הילכך הקלף והרצועות ועור הבתים כולם צריכין עיבוד לשמן וכ״כ סמ״ג וכ״כ בסה״ת וז״ל וכן עור הבתים והרצועות צריך עיבוד לשמן דברייתא דציפן זהב בעור הבתים מיירי ולהרמב״ם צ״ל שהוא מפרש דאע״ג דרישא דברייתא מיירי בעור הבתים סיפא מיירי בקלף שנכתבים בו וברצועות ולא בחפוי כיון דלחפות הבתים א״צ עיבוד דכל שהוא מעור מצה הוא יותר חזק אין לומר שיהא צריך עיבוד לשמה:
[בדק הבית: א״נ שהוא פוסק כת״ק:]
ולענין הלכה כיון דרבים פליגי עליה דהרמב״ם וגם כי פשטא דברייתא משמע כוותייהו הכי נקטינן ומיהו היכא דלא אפשר למצוא חיפוי הבתים מעובד לשמה מוטב לסמוך על דברי הרמב״ם מלהתבטל ממצות תפילין:
(מג) וכתוב בסה״ת שיכול לעשותן מקלף שגם הוא נקרא עור דהא תניא יכתבם על ד׳ עורות ומעור שליל אע״ג דחשוב כבשר לענין טומאה וטעמא משום דלא גרע מעור עוף דכשר כדאיתא בפרק שמונה שרצים (שם) אע״ג דלגבי טומאה חשיב כבשר וכתב עוד שי״א דעור שליל הוא יותר הגון למצוה כי לא נעבדה בו עבירה שלא היה בו תשמיש של זכר ונקיבה וכ״כ סמ״ג והמרדכי (וכ״ה בהג״מ תפילין): (מד) ויהיו מרובעין בפרק הקומץ (מנחות לה.) תניא תפילין מרובעות הל״מ אר״פ בתפרן ובאלכסונן ופירש״י ובאלכסונן שיהא ריבוען מכוון ארכו כרחבו כדי שיהא להם אותו אלכסון שאמרו חכמים כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונן ולא יהא ארכו יתר על רחבו שאפילו יש להם זויות פסולים וכתבו התוספות יש שאינם מרבעים אלא מקום מושבם ושמא צריך הבתים של ראש מרובעים כשארבעתם דבוקים וכן בית של יד ובדברי הרמב״ם מבואר בפ״ג שהבתים צריך שיהיו מרובעים שכתב במעשה התפילין ליקח עץ מרובע ארכו כרחבו כגבהו ואם היה גבהו יותר על רוחבו או פחות ממנו אין בכך כלום ואין מקפידין אלא על ארכו שיהא כרחבו והרא״ש כתב דפוס של ד׳ בתים של ראש וכן דפוס של יד יהא מרובע וגם למטה בית מושבן יהא מרובע וכ״נ מדברי רש״י וכ״כ בסה״ת ובסמ״ג וכתבו שאין ראיה גמורה מתוך ההלכה שיצטרך שיהיו מרובעין כשהן ארבעתן יחד מ״מ מוכיח בשימושא רבא שהן מרובעות דקאמר מייתי אעא טבא תרתין אצבעי על תרתין אצבעי אבל בבית אחד לבדו אינו צריך ריבוע וגם בגובה הבתים אין קפידא בריבוע וכן תפילין של יד יש להם דין זה וצריך ריבוע בתפירה וכן בעור התיתורא וכן בגוף רוחב הבית בראשו עכ״ל וכתבוהו הגהות מיי׳ בפ״ג וז״ל המרדכי תפילין מרובעות הל״מ לכאורה משמע דקאי אגוף הבתים בין אשל יד בין אשל ראש לאפוקי מאותם שעושים של יד בדפוס עגול מלמעלה רק שמרבעים התיתורא מלמטה ואדרבה ע״כ הברייתא מיירי בגוף הבתים שהם עיקר התפילין ומתוך הגי׳ דרי״ף משמע דשל יד אינה לגמרי מרובעת דארכן חצי אצבע אמה ורחבן כרוחב אצבע ומשמע דהא קרי ריבוע שיש להם זויות ואין נראה אלא לגמרי מרובעין כיון דלא אשכחן בהדיא אין להקל בדבר אלא ע״פ ראיה ברורה עכ״ל:
מצאתי בתשובה אשכנזית אע״ג דגבי ציצית קי״ל שאם ניתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור מן הקרן כשר דהיינו דוקא בציצית דכתיב ועשו להם ציצית כלומר בשעת עשייה דוקא קפיד קרא אבל תפילין מרובעות הל״מ וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעות עכ״ל: (מה) ושחורים ואם עשאן מצבע אחר כשרים בפרק הקומץ שם אהא דאמרינן רצועות שחורות הל״מ כתבו התוס׳ יש עושים בתים של תפילין מעור לבן דלא נאמר שחורות אלא ברצועות וכ״כ האגור בשם הרשב״א וכ״כ הרא״ש וכתב עוד מ״מ נוי תפילין הוא שיהיה הכל שחור ובספר התרומה רצועות שחורות הל״מ ושמא ג״כ עור הבתים צריך להיות שחור והמרדכי כתב שדקדק ר״י מהגמרא שהקציצה בעינן שחור כמו הרצועות:
(מו) ויהיה החריץ ניכר בין בית לבית בפרק הקומץ (שם) אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמינכר תו לא צריך ופירש״י וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא והרא״ש כתב שי״מ שחריץ של שי״ן דהיינו חודה של שי״ן למטה יגיע עד איחוי התפר וכפירוש זה נראה ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי״ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי דלא כרב דימי עכ״ל וכתב הרמב״ם שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר והוא שיהא ניכר החריץ כדי שיהיו ד׳ ראשיה נראים לכל וטעמו מדתניא בהקומץ ואם אין חריצן ניכר פסולות משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני וא״כ כי אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר למצוה אמר כן ולא לעכב ואע״פ שהמרדכי נסתפק בזה הרמב״ם פשיטא ליה:
(מז) וכה יעשה יקח דפוס של עץ וכו׳ עד ועושה תיתורא ומעברתא כדרך שעשה בשל ראש הכל הוא לשון הרא״ש בסדר תיקון תפילין ומ״ש ריבוע גמור באלכסון כלומר לערך אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא ועמד שם עוד שר״י דקדק דשיעור רוחב תפילין הוה לכל הפחות יותר מאצבע דאם לא היו רחבות אלא אצבע א״כ יש מקום בראש להניח ג׳ תפילין וא״כ למה שנינו בפרק המוצא תפילין (עירובין צה.) שמכניסן זוג זוג ולא ג׳ ג׳ וטעמא דשימושא רבא כיון דאמרינן מקום יש בראש להניח ב׳ תפילין וציץ היה רחב שתי אצבעות ומונח במקום תפילין ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין מסתמא אותו מקום של תפילין היו שתי אצבעות כרוחב הציץ והאידנא שאין עושים הבתים רחבים ב׳ אצבעות לפי שהתיתורא והמעברתא רחבים ואם היו הבתים רחבים ב׳ אצבעות מלבד התיתורא והמעברתא לא היה מקום בראש להניח ב׳ תפילין וחזינא בפרק המוצא תפילין דעם התיתורא והמעברתא יש מקום בראש להניח ב׳ תפילין הילכך נהגו לעשות אורך ורוחב הבתים בלא שיעור וגם גבהן עכ״ל וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון שיש להחמיר בדבר אחרי שלא נתבאר השיעור מפי התלמוד שאל אביך ויגדך ויש לחוש לדברי הגאונים וכ״כ בסמ״ג והתרומה שרוחב הבתים לכתחלה ב׳ אצבעות כדאיתא בשימושא רבא ולא נהגו כן וזה לשון העיטור דכתב בשימושא רבא לשל ראש מייתי אעא תרי אצבעי על תרין אצבעי ובשל יד מרובע אורכא דידיה כחצי אורכא דאצבע ופותיא דידיה כפותיא דאצבע בכל הני מילי תמיה לן ומסתברא כרבינו אלפסי שלא קבען בהלכותיו ומדת קומתו לא שמענו ואם רצה לעשות קומתן כרחבן או פחות או יותר יעשה עכ״ל ובספר א״ח אחר שהביא דברי התוס׳ כתב וז״ל רב האי כתב דפוס של תפילין אין לו שיעור יש שעושה גבהו שלשה אצבעות ויש מוסיף ופוחת וכן מנהג הגאונים והחכמים ואבות ב״ד כיון שמניחים אותן בגילוי ויש להם שבח להניחן מניחים אותן גבוהים יותר מג׳ אצבעות וכן הנהיג הרב המובהק במקומינו כמנהג הגאונים אבל החכמים והתלמידים ותלמיד בפני רבו שאין מדרך ארץ לגלות תפילין בפני רבותיו מניחין תפילין קטנות כשיעור אצבע ומחצה תחת מצנפת שלהם מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמם לרבותם בפני רבותם ונראין כעזי פנים וחוששין לעונש מפני שהתפילין דרך כבוד דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ וכו׳ ותניא ר׳ אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש עכ״ל:
ומה שכתב רבינו ובעודו לח יעשה כמין שי״ן בולטת וכו׳ בפרק הקומץ (שם) אמר אביי שי״ן של תפילין הל״מ וכתבו התוס׳ בשם שימושא רבא דשי״ן דימינא ג׳ רישי ודשמאלא ד׳ רישי ואי אפיך לית לן בה וכתב הרא״ש דימינא ושמאלא דמניח קאמר וכ״כ המרדכי והמנהיג וכ״כ הרמב״ם וכ״כ בסה״ת ומ״ש נמ״י דשי״ן של צד ימין היא של ד׳ ראשים ושל שמאל של ג׳ ראשים צ״ל דימין ושמאל דקורא קאמר וז״ל סמ״ג אמר אביי שי״ן של תפילין הל״מ יעשה מימין הקורא בקמט עור דפוס הבית שי״ן וכן מכאן ומכאן דימינא תלת רישי דשמאלא ד׳ רישי פי׳ שני יודי״ן יעשה בתוכה כדאי׳ בשימושא רבא עכ״ל וכתוב בספרי הדפוס על זה ואני הנקדן אומן לעשות תפילין קשה בעיני פי׳ זה של שני יודי״ן לפי הטעם ששמעתי על ב׳ שיני״ן מג׳ רישי ומד׳ רישי שהוא כנגד ב׳ כתיבות שיש לנו כתב הלוחות וכתב ס״ת כתב הלוחות היה כתיבה שוקעת שנאמר חרות על הלוחות הרי שכל האותיות היו מן האויר נמצא שיש לשי״ן ד׳ דפנות לג׳ אוירות היא שי״ן לד׳ ראשי״ן של קמטים ונעשה שי״ן מג׳ אוירות ואם היו שם שני יודי״ן לא תהיה בגופו שי״ן לפי שהראש אמצעי צריך שיגיע עד שולי הבתים בכתיבה נפרדים (ספרדים) וכן לשוקעת והשניה כתיבה בולטת היא כתב ס״ת שכתבו משה שהוא בולט על הקלף לפיכך שי״ן של ד׳ ראשין כנגד שי״ן של קדש היא ראשונה לבתים כמו שכתב הלוחות קודם לכתב ס״ת ועוד שהוא כתב הבורא ראוי להיות ראשון וכן קבלתי מכל מלמדי כי קדש כנגד שי״ן לד׳ ראשין ואם כדברי המחבר נאמר שכתב הלוחות על ימין המניח ומ״מ קבלתי שאין קפידא בהם ואין פסול אם החליף עכ״ל:
כתוב בא״ח לפיכך עושין שי״ן יותר משאר אותיות כדי לרמוז הימים שאדם מניחם בשנה שהם ש׳ וכתב עוד יזהר שלא לעשות השי״ן בדפוס שאם עשאה לא יצא מפני שהוא כחק תוכות וכ״כ ה״ר יונה והרשב״א עכ״ל ומדברי הרמב״ם והרא״ש ורבינו נראה קצת לדקדק כן שלא כתבו שיעשה השיני״ן בדפוס ושמעתי שהאשכנזים נזהרים בכך שמקמטים העור במלקט ע״י כפילה שכופל מהעור עד שנעשים סעיפי השיני״ן בחקיקת ירכות אבל אנו נוהגים לעשות השיני״ן בדפוס וגם בא״ח כתוב שי״א שאין לחוש בזה ופוק חזי מאי עמא דבר עכ״ל:
כתב הר״י אסכנדרני ז״ל הטעם הנכון לשי״ן של תפילין מפני ששם ההי״ה בא״ת ב״ש עולה ש׳ והיינו מצפ״ץ וע״כ נאמר וראו כי שם ה׳ נקרא עליך שאין נראה מבחוץ אלא השיני״ן:
ומה שכתב רבינו והשיני״ן ימשוך למטה וכו׳ כבר נתבאר בסמוך:
ומה שכתב והעור של דפוס יניח ארוך מצד אחד ויכפלנו על הבתים ויתפרנו עם העור הנשאר וכו׳ והוא הנקרא תיתורא בפ׳ הקומץ (שם) האי תיתורא דתפילי הל״מ וכתב הרא״ש פי׳ תיתורא הוא עור הנכפל למטה לכסות פי הבתים והוא בית מושב של תפילין ונראה כעין דף של גשר ומלשון רש״י משמע שהבתים והתיתורא של עור אחד הן והעולם לא נהגו כן לפי שעור הבתים דק ועור התיתורא עב וחזק וכופלים אותו לשנים ועושים נקב מרובה בכפל העליון ומכניסין בו הבתים והכפל התחתון מכסה את פי הבתים עכ״ל ובמרדכי כתוב שקשה לר״י על פירש״י ושנראה לו כפי׳ הגאונים שמביא עור רחב וכופל העור תחת התפילין להיות להם גשר וזהו כמו שנהגו העולם וזהו שכתב רבינו ויש שלוקחין עור עב וחזק וכופלין אותו לשנים וכו׳: (מח) ומה שכתב ובאותו העור שהניח ארוך מצד אחד יעשה המעברתא גם זה שם האי מעברתא דתפילין הל״מ ופירש״י דהיינו כשכופל עור התיתורא בצד השלם ומניח בו באמצע להכניס בו הרצועות ונקרא מעברתא על שם שהרצועות עוברות בתוכו ואינם קבועות בתוכו ומעבירן מצד זה לצד זה:
(מט) ומה שכתב שחותך המעברתא משני צדדין וכו׳ כבר כתבתי שהוא לשון הרא״ש וגם בספר התרומה כתוב כן:
(נ) ויגלול כל פרשה מסופה לתחלתה כ״כ הרמב״ם בפ״ג וכן כתבו הרא״ש והמרדכי וסה״ת וכתבו דטעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בהקומץ (מנחות לא:) כורכה מאחד כלפי שמע:
(נא) ויכרוך על כל פרשה שער של בהמה טהורה בפרק ב״מ (שבת כח:) ובפרק שמונה שרצים (שבת קח.) תניא הל״מ הוא שתפילין נכרכות בשער בהמה וחיה טהורים וכתב בשימושא רבא שצריך שיהיה שער זה של עגל כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא דכתיב המעט לכם עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וכתב הרמב״ם שכך נהגו.
וכתב הר״י אסכנדרני ז״ל אם לא מצא של עגל יעשה בשל פרה או של שור וירחוץ השער היטב בתחלה עד שיהיה נקי:
וכתוב בספר הזוהר פ׳ בא ששער זה צריך שיראה חוץ לבתים והאריך בסוד הענין וכתב מאמר זה ה״ר מנחם מריקנט בסוף פ׳ בא אל פרעה:
(נב) ויש כורכין על כל פרשה קלף קטן כתב הרא״ש דאיתא בשימושא רבא שנותנין על קלף הפרשיות קלף אחר וכורכו בו ושמא בשל יד קאמר אם כתבו בד׳ עורות דאיכא מ״ד צריך לדבק ע״כ והרמב״ם כתב שכורכין הפרשיות במטלית וכתב שאם לא כרך פסולים וטעמו מדגרסי׳ בירושלמי פ״ק דמגילה הל״מ שיהיו כתובין בעורות וכו׳ וטולים במטלית וסובר הרמב״ם דהיינו לומר שכורכין מטלית על פרשיות התפילין ומאחר שהוא הל״מ ודאי שהוא מעכב אבל הרא״ש כתב בסדר תיקון תפילין ותימא הוא דכריכת מטלית תעכב ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לכרוך עליהם לא מטלית ולא קלף אלא כורכין שער סביבותם והירושלמי דפ״ק דמגילה כתב בעה״ת דאין ראיה משם דלא איירי בהכי אלא מיירי כשיש קרע בקלף וקאמר שישימו מטלית או קלף על הקרע וידביקנו בדבק וכן מוכח במס׳ סופרים (סוף פ״ב) עכ״ל:
והמרדכי כתב שיש שהיו רוצים לפסול כשכורך קלף או מטלית על הפרשיות משום דאין בית החיצון רואה את האויר ואין לפסול מהאי טעמא וכו׳ ובסוף דבריו העלה פוק חזי מאי עמא דבר דהלכה רופפת בידי וכבר נהגו כשימושא רבא וכתב הרמב״ם שבתחלה כורכים הפרשה במטלית ועל המטלית שער.
וכתב סמ״ג עליו ודבר זה להפך בירושלמי דמגילה פ״ק הל״מ שיהיו כתובין בעורות וכו׳ וכורכין בשער וטולין במטלית וכן הוא בשימושא רבא וי״ל לדעת הרמב״ם דכיון דמוטב לכרוך השער על המטלית מלכרוך השער על הפרשה ואח״כ לטלות במטלית דאז לא יהיה המטלית מיושב על הפרשה כמו שהוא כשכורך השער מעל למטלית יש לנו לומר דירושלמי ושימושא לא אתו אלא לאשמועינן שצריך שיהא שם כריכת שער וטליית מטלית אבל לא לענין שיהא קפידא על הסדר וכ״כ בסמ״ק וא״ח והגה״מ פ״ג ובכלבו דאין קפידא על כריכת המטלית אם תהיה קודם כריכת השער או לאחר כן וכתב האגור ומנהג לעשות כדברי שניהם כורכין בשער מתחלה וטולין במטלית או בקלף וחוזרין וכורכין ע״כ:
כתוב בסמ״ק ובא״ח ובהגה״מ פ״ג שיש שמקפידין שאין כורכין אותן אלא בקלף כשר ע״כ ואיני מוציא להם טעם דהא בברייתא טולין במטלית תניא ובמטלית לא שייך כשר ופסול וא״כ כל קלף חזי שפיר לכרוך ומיהו אפשר לומר דכל מילי דתפילין בעינן מן המותר בפיך והילכך אם בא לכרכן בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול אבל במטלית דלא שייך בו פסול ש״ד: (נג) ויתן כל פרשה ופרשה בבית שלה שתהא זקופה בבית וכו׳ כן כתב הרא״ש בסדר תיקון תפילין וכ״כ המרדכי וז״ל ומכניסן מעומד בבתים ראש הפרשה תחלה דרך הנקב כדי שיהו ראויין לקרות כמו שהן מונחין והתוספות כתבו בפרק הקומץ (מנחות לג.) גבי מזוזה וכן פרשיות של תפילין נמי היה אומר ר״ת שיניח מושכב ולא מעומד ומשמע דלפירש״י אינה מניחה אלא מעומד וכן נראה מדברי המרדכי שם שזהו דעת רש״י וכיון דכל הני רבוותא חולקים על רבינו תם כוותייהו נקטינן וכתב הר״י אסכנדרני ז״ל קודם שיניח כל פרשה בבית שלה יעיין ויסתכל להיכן תחלת הקלף שהוא פתיחת הפרשה נוטה כי זה הכלל שתהא פתיחת הפרשה לעולם לצד ימין בהכנסת הפרשיות לבתים דבכה״ג יעמדו האותיות כהלכתן כי אם תהיה הפתיחה לצד שמאל בהכנסת הפרשיות לבתים אז יעמדו האותיות הפוכות הרגלים למעלה וראשיהם למטה עכ״ל וכתוב בתרומת הדשן סימן מ״ט דכיון דאמרינן שצריך שהפרשיות יהיו מונחין כסדרן כנגד הקורא קפדינן בהו שראשי הפרשיות מונחין כך בבתים שיהא פונה כלפי חוץ נגד הקורא אם היה בא לפתחו ולקרות בהם יהיו מונחים לפניו כהלכתן ע״כ וכ״כ בא״ח צריך להעמיד הפרשה מעומד הגליון עליון תחלה שזהו שורה עליונה וגליון התחתון לצד פה הדפוס ע״כ. ובסמוך אכתוב שדעת העיטור שאין לחוש לזקופות וכ״נ שהוא דעת הרמב״ם ז״ל שלא הזכיר דבר זה ומ״מ נכון לחוש לכתחלה לדברי הנך רבוותא שמצריכין להכניסן זקופות: (נד) ואם כתב כל הד׳ פרשיות בקלף אחד כשירים אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית בהקומץ (מנחות לד:) תניא כתבן בעור א׳ והניחן בד׳ בתים בעור אחד יצא וצריך ליתן ריוח ביניהם דברי רבי וחכמים אומרים אין צריך ושוין שנותן משיחה או חוט בין כל אחת ואחת ופי׳ רש״י וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור אחד חתך מלמעלה העור כעין ארבע אצבעות והניחם בארבע בתים והיה מדובק למטה עור אחד כדי שתהא פרשה אחת בבית אחד ביניהם בתוך הד׳ בתים של עור האחד שנותן חוט או משיחה בין כל בית ובית עכ״ל ורבינו ירוחם כתב ואם כתבם בעור אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם אם נתנם בארבעה בתים ולפ״ז צ״ל דהא דאמר ר׳ צריך שיתן ריוח ביניהם לא אכתיבה קאי דלחכמים נמי צריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי שיוכל להכניסם בד׳ בתים אלא לומר שצריך ליתן ריוח גדול בין בית לבית וחכ״א א״צ כל כך אלא סגי בחוט או במשיחה בין כל אחת ואחת וכן פירש בנמ״י אבל למה שפירש״י וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם קשה דמשמע דהיינו לר׳ אבל לחכמים אינו צריך להניח ריוח כלל וא״כ א״א להכניסן בד׳ בתים ואפשר שמה שכתב רש״י וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם לא קאי אמאי דאמר רבי וצריך ליתן ריוח ביניהם אלא דברי רש״י הם שאומר כן בין לרבי בין לחכמים ומ״ש ביניהם בתוך הד׳ בתים של עור האחד קאי אמאי דאמר רבי צריך ליתן ריוח ביניהם ובהכי אתי שפיר דלדברי הכל צריך להניח ריוח בין הפרשיות כשיכתבם כדי שיוכל ליתן בד׳ בתים לא נחלקו אלא בריוח שבין בית לבית דלרבי צריך ריוח גדול ולחכמים סגי בחוט או במשיחה וקי״ל כוותייהו:
ומהר״י אבוהב ז״ל כתב שזאת הברייתא א״א לישבה בשלא יהיה ריוח ביניהם ושנשים אותה בד׳ בתים ויהיו כס״ת בהיכל וכן כתב בה״ע שמברייתא זו יראה שאין לחוש לזקופות אע״פ שבעל התרומות חשש לזה וכן כתב מהר״י ן׳ חביב וז״ל ויתן כל פרשה בבית שיהיה זקופה וכו׳ אם הדין הזה מעכב הלא יש סתירה למה שכתב סמוך לו ואם כתב ד׳ פרשיות בקלף א׳ וכו׳ כי הוא מן הנמנע להיות כולם בקלף א׳ אם הם מונחות זקופות כס״ת בהיכל כי היאך יוכל להוציא הפרשה מן הבית האחד ושתעבור אל בית הסמוך לו אם היא זקופה אבל אם אינם זקופות אלא פשוטות יכול להניח יפה פרשה ראשונה בבית הא׳ ובסוף הפרשה יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית הב׳ וכן אל הג׳ וכן אל הד׳ בעבור זה הוא מן ההכרח לומר כי מה שאמרו שתהיה זקופה כס״ת הוא מצוה מן המובחר ואז כל פרשה ופרשה נכתבת בקלף אחד:
[בדק הבית: אבל בדיעבד אפי׳ כתבן בקלף אחד כשר וכו׳:]
כשר ואז לא יוכל להניח הפרשה בביתה זקופה וכ״כ בה״ע על אותה ברייתא דתניא יכול יכתבם וכו׳ הא כיצד כותבם בד׳ עורות ומניחם בד׳ בתים בעור אחד ואם כותבם בעור אחד יצא אמר מזאת הברייתא יראה שאין לחוש לזקופות ובעל התרומה חושש ומקפיד בשיהיו זקופות וכן ראוי לנו לדקדק ולעשות כן כיון שאנו כותבין על ד׳ עורות לעולם ולא דקדק הרב המחבר בשסידר אלו השני דינים זה אחר זה ולא פי׳ דבריו כמו שאמרתי אבל הרא״ש כשכתב בקצור תיקון תפילין כתב שם ואחר שיכרוך שער וכו׳ יכניסנה שתהיה זקופה וכו׳ ולא כתב כאן ואם כתבן בעור אחד וכו׳ עכ״ל והרמב״ם השמיט הא דכתבן בעור א׳ והניחן בד׳ בתים וצריך טעם למה:
(נה) ובשל יד כותב ד׳ הפרשיות שכתב בשל ראש בקלף אחד ברייתא בפרק הקומץ ושמעינן הכי מדכתיב והיה לאות על ידך דמשמע אות א׳ כלומר בית א׳.
ומה שכתב וגולל אותן מסופן לתחלתן כבר כתבתי הטעם גבי תפילין של ראש:
(נו) ואם כתבם על ד׳ קלפים והניחם בבית אחד יצא פשוט שם:
(נז) ומה שכתב וא״צ לדבקם שם פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ יוסי ואמרינן בגמרא דחזר ר׳ יהודה והודה לרב״י יוסי דאמר א״צ לדבק וכתב האגור בשם ה״ר יהודה החסיד ובשם הרוקח שיכול לתפרם ומהר״ם הצריך לדבקם בדבק עכ״ל ונ״ל דלמצוה הוא דמצרכי הכי ולא לעיכובא שהרי חזר רבי יהודה והודה לרבי יוסי דאמר א״צ לדבק:
ודע דאמרינן התם בברייתא אם אין לו תפילין של יד ויש לו ב׳ תפילין של ראש טולה עור על אחת מהם ומניחם ופירש״י ויש לו שני זוגות תפילין של ראש העשויים בד׳ בתים טולה על אחת מהם על הד׳ בתים מכסה עור א׳ ונראים כבית אחת וכתבו הרמב״ם ז״ל בפ״ג ורבינו שכתב והניחם בבית אחד לא דק ואין לומר דכיון דטולה עליו עור מלמעלה ואינו נראה מבחוץ אלא בית אחד מש״ה קאמר והניחם בבית אחד א״נ שהוא סובר שאע״פ שהם ד׳ בתים צריך שיהיו הפרשיות מונחות בבית אחד דכל זה אינו במשמע לשונו וגם מדברי רש״י והרמב״ם לא משמע הכי אלא אע״פ שהם מונחות בד׳ בתים כמו שהיו מקודם כיון שטולה עליהם עור אחד כשר ועוד שעכ״פ יש קיצור בלשון רבינו שלא כתב הא דטולה עליהם עור ובסי׳ מ״ב יתבאר דהא דשל ראש עושים אותה של יד דוקא בחדשות אבל לא בישנות: (נח) ואם ציפה הבתים בזהב או שעשאם מעור בהמה טמאה פסולים ברייתא בפרק נגמר הדין (סנהדרין מח:) ציפן זהב או שטלה עליהם עור של בהמה טמאה פסולות ופי׳ רש״י ציפן זהב לתפילין: פסולות. דהל״מ היא: טלה עליהם. ל׳ טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה: פסולות. דכתיב בהם למען תהיה תורת ה׳ בפיך וכתב המרדכי בהל׳ תפילין דבעור של גוף הבתים איירי ומשמע מדבריו שאם עשה עור הבתים מבהמה טהורה ואח״כ ציפן זהב או חיפן בעור בהמה טמאה כשר הוא וכן נראה מלשון רבינו גבי עור בהמה טמאה שכתב או שעשאן מעור בהמה טמאה אלא שצריך טעם למה בציפה הבתים בזהב פסול דמאי גריעותיה דזהב טפי מעור בהמה טמאה והא דמשמע מדברי המרדכי שאם עשה הבתים מעור בהמה טהורה אע״פ שציפם אח״כ בזהב או בעור בהמה טמאה כשרה נראה מדבריו שהיינו דוקא כשהשיני״ן נראין וכ״כ לקמן בשם רב שרירא דהא דבעינן בית החיצון שיהא רואה את האויר משום אויר השיני״ן הוא ואח״כ חזר המרדכי עצמו ומיהו קצת נראה הלשון שרוצה לומר עור אחר טולה דבעי למימר עור על גבי עור הבתים וכ״נ מדברי בעה״ת וכ״נ מדברי הרמב״ם ז״ל וגם רבינו אפשר שכן דעתו אלא דלא דק בלישניה: (נט) ואחר שעשה התיתורא מרובעת וכו׳ יתפור אותו בגידי בהמה טהורה ברייתא בפ׳ במה מדליקין (שבת כח:) ובפ׳ שמונה שרצים (שבת קח:) כותבין תפילין ע״ג עור בהמה טהורה וחיה טהורה והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל אין כותבין ע״ג עור בהמה טמאה ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן ובפ׳ אלו הן הגולין (מכות יא.) אמרינן תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין ואם תפרן בפשתים פסולים וכתב האגור בשם מהר״י מולין שאין לקנות גידין לתפור התפילין מן הנכרי דשקלי נמי מבהמה טמאה וספיקא דאורייתא הוא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:
וכתוב בשימושא רבא ואיכא דאמרי בגידי שור איבעיא להו תפרן בגידי בהמה דקה מהו פלוגתא הוא ולא איפשיטא לן וכיון דלא איפשיטא לן עבדינן לחומרא ואיכא דאמרי משמיה דרב יוסף מותר עכ״ל וכ״כ בנמ״י שאין תופרין אלא בגידי שור ולא בשל בהמה דקה ולא משמע כן בתלמודא אלא כל גידי בהמה וחיה טהורה כשרים וכן נראה שהיא דעת כל הפוסקים שכתבו סתם שיתפור בגידי בהמה טהורה ולא חילקו בין גסה לדקה ואע״פ שבספר התרומה כתב אמר רב פפא ובגידי שור לא לעכב אמר כן והעיטור כתב גבי הא דאמרינן גבי ס״ת קרע הבא בתוך ב׳ שיטין יתפור וכו׳ וה״מ בגידין אבל בגרדין לא והן הנימין שנשתיירו מן הבגד ובנ״א אבל בגררין לית לן בה והן טליידור״ש שעושין מן הקלף וכיון דמינו הוא מותר ומסתברא לן שהן כגידין עצמן ותופרין בהן ס״ת עכ״ל ונראה דבמקום הדחק שאין גידין מצויין יש לסמוך על בה״ע שלא להתבטל ממצות תפילין ותופרין בטליידור״ש שעושין מהקלף עד שיזדמנו להם:
(ס) ומה שכתב רבינו בתפירה מרובעת בפרק הקומץ (מנחות לה.) תפילין מרובעת הל״מ אמר רב פפא בתפרן ובאלכסונן ופירש״י בתפרן בתפירתן ישמור את ריבוען שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי שלא יכווצו ויקצר רחבו וכתב הרא״ש משמע מתוך פירושו שעיקר הריבוע על הבתים ומושבן ונהגו לרבע גם התפירה.
וכתב עוד ותופרן סמוך לבתים כדי שיהיו מהודקין יחד הבתים ומשיירין מן התיתורא סביב התפירה ויש שתופרין יחד שתי כפולות של התיתורא במקום שפתה כדרך תופרי בגדים מבלי שיור כלל חוץ לתפירה ולפ״ז ריבוע התיתורא והתפירה הכל אחד הוא ואפשר שרש״י היה סובר כן ולכך לא הזכיר ריבוע בתפירה אלא הזהיר שלא יקלקל רחבן ע״י התפירה דכיון שהתפירה היא בשפה אם ימשוך החוט יותר מדאי יקלקל את הריבוע וכן משמע בירושלמי ונראה יותר טוב כמו שנהגו לתפור סמוך לבתים ולשייר מן התיתורא חוץ לתפירה שמתוך זה יהיו הבתים מהודקים יפה וכל הבית נשמר יפה עכ״ל וכתב המרדכי ויזהר שלא יתפור הכתב עם העור וע״פ מה שנהגו לתפור סמוך לבתים הוצרך להזהיר כן:
כתב הר״י אסכנדרני ז״ל כיצד יעשה שתהא התפירה מרובעת תחלה מרבע עור התיתורא מלמעלה ומלמטה ויתקן ממנו המעברתא משני הצדדין מכאן ומכאן בענין שיהא ניכר ריבוע התיתורא ובכפל העליון של התיתורא ינקב נקב מרובע מקום הכנסת הבתים בריבוע גמור וקודם שיכניס הבתים בארובה צריך שיתקן מקום התפירה שיהא בריבוע והוא שיעשה ד׳ נקבים בד׳ זויות הארובה וישער מנקב לנקב שיעור שוה כמנקב לחבירו עד שיהיו הד׳ נקבים שבד׳ הזויות עומדות על קצב א׳ וכן אלכסונן צריך שיהיה בריבוע והוא כשיקח מחוגה ויעשה עיגול על ד׳ הנקבים שבד׳ הזויות אם ימצא שלא עבר היקף המחוגה חוץ לא׳ מהם או לפנים ממנו אז יכיר שאלכסונן בשוה ואם מצא שעבר חוצה לו או לפנים ממנו אז יכיר שאין אלכסונן שוה ויחזור ויכוין עד שלא יעבור סיבוב המחוגה מא׳ מד׳ הנקבים לא לפנים ולא לחוץ וכשימצא הד׳ הנקבים עומדים בשיווי אז יעשה ד׳ שרטוטין מכוונים מנקב לחבירו ובאלו הד׳ שרטוטין יעשה התפירה ואז תהיה מרובעת כהלכה וכן יש לו לעשות בריבוע הארובה ובריבוע התיתורא לנסות הריבוע במחוגה בריבוע זויות כאשר כתבתי ואחר שהכניס הבתים בארובה ישים קלף א׳ כשיעור רוחב הארובה לכסות פיהם של פרשיות למטה עכ״ל: (סא) ומה שכתב רבינו ויעשה ג׳ תפירות בכל צד שיהיו בין הכל י״ב תפירות כן כתב בשימושא רבא וכתוב שם שאם עשה י׳ תפירות או י״ד שפיר דמי ומשמע מדבריו שאם פיחת מי׳ פסול אבל המרדכי כתב שאם פיחת או הוסיף לא פסל וכן נראה מדברי הרמב״ם ומדברי כל הפוסקים ז״ל:
(סב) וחוט התפירה יהיה סובב מב׳ רוחות כ״כ הרמב״ם והרא״ש ונ״ל שהם מפרשים כן על מה שאמרו בשימושא רבא על מספר התפירות בר מדעייל ונפיק ובספר התרומות פי׳ דבר מדנפיק ועייל היינו מלבד תחיבתו הראשונה שתוחב המחט בעור להתחיל התפירה היא אינה מן החשבון וכ״כ המרדכי בשם רבינו שמשון:
כתב הר״י אסכנדרני על דברי שימושא רבא פי׳ כל תפירה תהא מסובבת משני צדדין פנים ואחור ונמצא תופר בשני מחטין אחת יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים:
וכתב עוד י״ב תפירות אלו צריך שיהיו כולן בחוט א׳ ולא יפסק החוט ואם נפסק פסולים עכ״ל ואיני יודע מנין לו:
(סג) ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית בהקומץ (מנחות לד:) תניא ושוין שנותן משיחה או חוט בין כל א׳ וא׳ וכתבו התוס׳ והרא״ש והמרדכי דאע״ג דמשמע דלא קאי אלא לכתבן בעור א׳ נוהגים לעשות כן אפילו כשהם כתובים על ד׳ עורות וכתוב במרדכי בשם רבינו שמשון שכן עיקר ומדברי הרמב״ם נראה שסובר דאכתובים בד׳ עורות נמי קאי וכתב שמנהג פשוט להעביר גיד מגיד התפירה וז״ל ספר התרומה על מ״ש בשימושא רבא בר מדעייל ונפיק עוד יש לפרש מלבד מה שתופר בין בית לבית תיתורא ועור הבית כדי להבדיל הבתים בטוב כדאמרינן בהקומץ ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל א׳ וא׳ אלמא צריך ליתן חוט ומשיחה בין בית לבית לתפור עור עליון בין הבתים עם עור התחתון שהוא התיתורא כדי להבדיל זה מזה ואע״ג שיש לומר היינו דוקא כשהפרשיות כתובים על קלף א׳ מ״מ אין להקל בכך ע״כ וכ״כ בסמ״ג וסמ״ק כתב נראה שא״צ להעביר חוט של תפירה בין הבתים אלא כשכתבן על נייר אחד דוקא וז״ל א״ח יש מחמירין להעביר חוט התפירה בין הבתים ונראה כי א״צ כי די לו שיעביר חוט א׳ או משיחה דלא בעינן גידים אלא לתפירה וי״א דא״צ כלל להעביר דזה לא נאמר אלא כשהן לחין שלא יתדבקו ולא יהא חריצן ניכר עכ״ל:
(סד) ואם נפסקה התפירה בג׳ מקומות צריך לתפור פעם אחרת כ״כ הרא״ש בסדר תיקון תפילין וכתוב בספר התרומה וסמ״ג דהיינו דאיתא בירושלמי פרק קמא דמגילה רבי זעירא איפסיק גידא דרצועתא שאל לרב הונא ורב קטינא ושרון ליה איפסק זמן תנינות ושרון ליה דלא מן אולפן פי׳ שלא היה מן הדין ובדוחק כיון דהתפירה בשני מקומות גנאי היא וסמ״ג כתב ואני קבלתי דברצועה שנתפרה בגידים קאי וספר התרומה כתב דנראה דבמקום גידא דרצועתא גרסינן גידא דתפילתא וכתב עוד ובשימושא רבא ובה״ג של רב אלפס כתוב ואם נפסקו ג׳ חוטין בתפרן פסול דאע״פ שהתירו ההפסק בשני מקומות בדוחק כדקאמר דלא מן אולפן בג׳ מקומות לא יתירו עכ״ל והרמב״ם כתב בפרק ג׳ תפילין שנפסקו התפירות שלהם אם היו ב׳ התפירות זו בצד זו או שנפסקו ג׳ תפירות אפילו זו שלא כנגד זו הרי אלו פסולות בד״א בישנות אבל בחדשות כל זמן שפני טבלן קיימת כשרות ואלו הן החדשות כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין והוא חזק ואינו נכרת הרי אלו חדשות ואם אין ראוי לתלות בו אלא הוא נפסק הרי אלו ישנות עכ״ל נראה שהוא סובר דהא דאיתא בהקומץ (מנחות לה.) אמר רב הונא תפילין כ״ז שפני טבלן קיימת כשרה ורב חסדא אמר נפסקו שתים כשרה וכו׳ בנפסקו התפירות איתמר והמפרשים אינם מפרשים כן ויתבארו דבריהם בסימן שאחר זה בס״ד ולענין הלכה במקום דלא אפשר יש לסמוך על דברי המיקל כדי שלא יתבטל ממצות תפילין: (סה) ויעשנו כמין דלי״ת מדברי רש״י בהקומץ (לה:) משמע שלא היתה נראית צורת דלי״ת בקשר אלא לצד חוץ לבד דאהא דאמר רב נחמן בר יצחק ונוייהן לבר פירש שהצד של הקשר שנראה בו הדלי״ת יהא נראה מבחוץ משמע דמצד פנים אינו נראה בו דלי״ת ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדלי״ת נראית מב׳ צדדין ומיהו משמע שאין קפידא בדבר וזה לשון הר״י אסכנדרני ז״ל ויעשנו כמין דלי״ת כ״כ בשימושא רבא והיכי עביד לה דעייף לתרתי רישי דרצועה וכו׳ פי׳ שישים התפילין על ארכובותיו ויחזרו הרצועות כלפי פניו ויקח הרצועה שמצד שמאלו בהיות התפילין נגדו על ארכובתו ויעשנה כעניבה ושל ימין יעשה בה כמו כן ומכניס העניבה השמאלית בשל ימין וכופל הרצועה מתחת העניבה ב׳ פעמים כי בזה תהא מלמטה צורת דלי״ת ממש מלבד הריבוע העליון ואם יכפול הרצועה פעם אחד בלבד תצא הקשירה מלמטה דמות שתי וערב ע״כ יכפלוה ב׳ פעמים ואז יקח הרצועה שמצד השני ומכניס אותה לתוך העניבה ותוחב ומהדק ויצא לו ממנו צורת דלי״ת עכ״ל וז״ל א״ח תניח הבתים בין ברכיך מבחוץ ותקח הרצועה הימנית בידך הימנית והשמאלית בידך השמאלית ותזהר שתהיה מעט ארוכה מהימנית ותקח מדת ראשך בחוט ובסוף מדת ראשך תכפול ב׳ הרצועות וכשתכפול אותן תזהר שתצאן ראשי הרצועות מבחוץ ולא מבפנים כנגד גופך עד שתחזיר ראש הרצועה מבחוץ כשהיה ואח״כ תשים הכפולה שבידך שמאלית תוך הכפולה שבידך הימנית ואח״כ תקח ראש הרצועה הימנית תעבירנה תוך הכפולה של רצועת שמאל שיוצאת למעלה ותחזיר הרצועה למקומה וזאת ההעברה כדי שלא ישאר בקשר שתי וערב ואח״כ תעשה הקשר כעין דלי״ת פנים ואחור והרצועות עצמם יראו לך הדרך עכ״ל ובסמוך אכתוב לשון העיטור בזה:
(סו) יעשה קשר קטן כצורת יו״ד להשלים אותיות של שדי עם השי״ן שבבתים של ראש והדלי״ת שבקשר כן פירש״י בהקומץ (לה:) אהא דאמרינן קשר של תפילין הל״מ ואע״פ שהתוס׳ והרא״ש והמרדכי וסמ״ג כתבו דנראה דדלי״ת ויו״ד של תפילין לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מאותיות השם סתם רבינו דבריו כדברי רש״י:
(סז) ויש שחותכין בסוף הרצועה אצל הקשר כצורת יו״ד כ״כ הרא״ש בסדר תיקון תפילין וז״ל העיטור לרבינו האי קשר של תפילין שבראש מכניס רצועה בעניבה שיהא ב׳ רצועות שוין ומאריך רצועה של שמאל וכופל ב׳ רצועות למטה ונוייהן לחוץ ומכניס של שמאל בימין ולוקח רצועה של שמאל מלמטה וניתנה מלמעלה ומביא ראשי רצועות בימין ומכניס בעניבה של שמאל ומהדק ונעשה כעין דלי״ת נמצא רצועה ארוכה לימינו ושל יד מכניס רצועה בעניבה שיהא ביה רצועה מימין לשמאל וכופל ראש רצועה מלמעלה ומאריך עליו ומוציאין משמאל ומחזירו מלמטה ג״פ מימין לשמאל ומכניסו בעניבה כעין יו״ד עכ״ל וז״ל הר״י אסכנדרני יכפול עור הרצועה וקושרו לבדו על השני ויכניס הקצה השני בתוך הקשר ונעשה יו״ד עכ״ל:
(סח) ונוהגים להעביר עור על הבית יד לרוחב הזרוע וכו׳ אהא דאמרינן בהקומץ (שם.) מעברתא דתפילין הל״מ כתבו התוס׳ והרא״ש והמרדכי וסמ״ג והתרומה שי״מ דהיינו רצועה קטנה שמעבירין למעלה על תפילין של יד וכתבו שאין לפוסלו משום בית החיצון שאינו רואה את האויר דלא מיקרי אינו רואה את האויר בכה״ג אא״כ חיבר להם בית אחר ועוד דאינו רואה את האויר לא שייך אלא בתפילין של ראש שהם ד׳ בתים ושינה אחד מן הבתים ממקומם אבל בתפילין של יד שהן בית אחד לא וכן נמצא בתשובת הגאונים ומ״מ כתב המרדכי יש לספק בדבר והרא״ש כתב שהאידנא נהגו לעשות כן ובסדר תיקון תפילין כתב שאין נ״ל פירוש זה והסופרים נהגו כן לפי שתפלה של יד גבוהה וקצרה ומשימין אותן תחת הבגדים ומתנדנדים ונפסדים ומתקלקלים על כן העבירו רצועה זו עליהן לחזקן עכ״ל.
והאידנא לא נהגו להעביר רצועה זו: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון